סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ביקורת
 
מאת: צבי גורן פסטיבל עכו 2012 – היום השני
 

 
 
הפתעות משמחות קידמו את הפסטיבל לעבר תפיסת התאטרון האחר המיוחלת. צבי גורן מעכו


Giant – אאא חוזר לעכו
 
אריאל אפרים אשבל כבר איננו אותו ילד-פלא שכבש לפני שנים את פסטיבל עכו בסערה ויצר סגנון אחר, ללא תקדים, של התרחשות תאטרלית. לא הכל הלכו שבי אחרי הקסם המתפרע שלו שכל ניסיון לביית אותו בהגדרות ובמשפטים סדורים נדון לכישלון.
 
אני מודה שבתחילת הדרך הוא הותיר אותי מאחור, עד שמתוך כעס והתנצלויות הדיאלוג שביננו יצר חיבור כזה שאני מוכן להסתכן ולומר כי אין מצב כזה שבו אאא (כפי שהוא מזוהה) יאכזב. הטוב שלו הוא רע, הרע שלו מצוין. זה המפתח לעולמו הייצרי והיצירתי.
 
מזה זמן הוא חי ופועל בברלין ושם חבר אל איזבל לואיס שעמה שב עתה לפסטיבל האהוב שלו, עם יצירה שספק אם היא עונה אפילו על המושג "יצירה". בהשתתפותם של חברים – אסנת קלנר, יאיר רשף, יאן סבסטיאן שובה - שהם פרפורמרים או עדי ראייה אקטיביים הם הקימו אירוע הנמשך שתים עשרה שעות, שבמהלכם קהל הצופים יכול לברוח ממנו בתמיהות או כדי לראות מופע אחר, ולחזור אליו, כי משהו בכל זאת מדגדג בו את הסקרנות.
 
זו עבודה שמציעה לעוברים והשבים בה שלל דימויים, לעתים קרובות חד פעמיים, ללא ניסיון או כוונה ליצור יחידה ברורה המתכנסת תחת ההגדרה "הצגה", והדרישה היחידה של היוצרים היא ש"אסור לתת הסבר". כל מה שהם מתחייבים אליו הוא שהתהליך שהם יצרו כולל "רעיונות שנדחקו למגירה במשך שנים, מחוסר אומץ או לטובת קונספטים מארגנים, ולתת להם את הכבוד המגיע להם.”
 
בפתיחת התהליך אתמול ציפתה להם ולצופים הפתעה בדמותה של שחקנית אמריקאית-יהודייה כבת שבעים,  בשם באשה, שניהלה דיאלוג מבריק עם אשבל שבשיאו יצרה אתו תמונה מתוך "ביבר הזכוכית" של טנסי ויליאמס, בגרסה פסיכדלית. שני מבקרי תאטרון מחויכי סבר שהציצו בין ההצגה אחת לאחרת תרמו אף הם לדיאלוג, שכלל גם התייחסות לעולמו הפרטי המשמין של אשבל.
 
רוצה לומר – הנה שוב באתי ראיתי ונכבשתי תחת שיגעון התאטרון ושיגיונות האמנות שאשבל ולואיז הביאו לפסטיבל עכו השנה, ובתוך חלל מעוצב ומסקרן כשלעצמו, עם וידאו, סאונד משוכלל ומרץ בלתי נלאה, ובהפקתה של הילה אילן. במהלך היום הצצתי שוב ושוב, והיום אחזור לשם לטעום עוד פרי אחר ואסור בפרדס המיוחד שלהם. 
 
גיאנט-יוהן-שגב.jpg
"ג'יאנט" (צילום: יוהן שגב)


"חמור אוכל תפוז" – אל הפולחן ובחזרה

 
עבור יוצרים בראשית דרכם אין נושא מרתק יותר מהפולחן הישראלי. הטובים בהם יוצרים מופעים שבעצמם יוצרים פולחן ישראלי מקורי שבאמצעותו אנחנו יוצרים גרסה מקומית ומקורית ל"אני מאשים משמע אני אשם".
 
האמצעי הבדוק הוא כמובן סאטירה הנאחזת בשוליה של אדרת המציאות, והשאלה היחידה היא איך היא מתפקדת, באיזו שפה ומה אוצר הדימויים שלה.
 
האמת היא שקשה להיות מקורי כשהמסורת הנתונה לחסדי היוצרים משתרעת על פני 60 שנה הניצבות בראש פירמידה של אלפי שנות ה"אתה בחרתנו" שהפכו לאנחנו בחרטא.
 
יעל טל, יוצרת "חמור אוכל תפוז" כתבה את הטקסט הקולח והמבריק בפשטותו הישירה,  ביימה אותו ומשתתפת בו לצד צוות פרפורמרים מרענן בגמישות הנגישות שלו לעיצוב רגעים שמעוררים את שק הדמעות בצחוק רועם.
 
הם ילדים, הם נערים, הם שבט מתבגר עם סיפורים ועם פזמונים המלווים אותנו כמה עשרות שנים, דור דור וזמירות-אשליותיו.
 
נעמה רדלר, אחת המשחקות בצוות המנצח, כתבה את המוזיקה המקורית ומלווה את חבריה בנגינה ובמשחק רעננים, ניצן נאור מפליאה בקולה הצלול ובמשחקה התמים, אייל רדושינסקי מצוין בתפקיד החתיך-דביל-מסטול המוכר מגן הילדים ועד אוהל הסיירים.
 
נטע שפיגלמן היא הכוכב הזוהר של הצוות, שבפניה ובמחוות גופה יוצרת דמויות משגעות, ולא תשכחו את הסבתא הנרדמת שלה. בשלב מתקדם תצטרף אליהם לפתע גם המפיקה המקסימה גוני שוהם.
 
יעל טל מופיעה, כשצווארה הנקוע עטוף תחבושת עבה,  והיא מרצה-מורה על מצב הדברים, תוך ציטוט מספרה של דבורה עומר "לאהוב עד מוות" על סיפור אהבתם ה"מיתולוגי" של זהרה לויטוב ושמוליק קופמן, שניים מהנודעים בנופלי מלחמת העצמאות. משמע, הסאטירה של טל נוגעת במיטב העצבים הרגישים. והיא עושה זאת במיומנות של טעם תרבותי היודע איך לבעוט ומתי.
 
מחמאות מגיעות גם לדרמטורגית דנה אתגר, למעצב התאורה נדב ברנע, למעצב התפאורה שאול אפרת, ולמעצבת התלבושות לוסיאנה פילמר. ומחמאות לא שגרתיות (לצערי) לדף התכנייה, שבאופן לא שגרתי מציין את שמות הפזמונים שהצוות מבצע כולל שמות מחברי הלחן והמילים שמקבלות משמעויות חדשות. 
 
חמור-אוכל-תפוז-יוהן-שגב.jpg
"חמור אוכל תפוז" (צילום: יוהן שגב)

"מרתון" –המרוץ הנמשך

 
היצירה המפתיעה השלישית ביומי השני בפסטיבל עכו היא ה"מרתון" שיצרה אהרונה ישראל בשיתוף עם שלושה רקדנים יוצרים נהדרים - איליה דומנוב, דניאל פייקס ומירב דגן, עם מוזיקה מצוינת של אודי ברנר ותלבושות של ליאת עזרא.
 
מפתיעה משום שבדרך אליה הזהירו אותי מפני מופע סתמי שבו שלושה רקדנים רצים במעגל, משמיעים מילים סתומות, ו"תפסנו את הפרינציפ, השתעממנו וברחנו".
 
כשהתיישבתי ברחבת המתנ"ס החדש בא-סראיה, השלושה כבר היו בעיצומה של ריצתם, שנמשכה הלאה וכמעט ללא הפסקה משמעותית בשעה הבאה.
 
אזהרה לחוד ומציאות לחוד, והמרתון הזה הוא יצירה מבריקה, אמיתית ונוגעת לסלע קיומנו. היא אולי אפילו עונה על ההגדרה המוזרה "ציונית", על שום העובדה שלפעמים גם הריצה נמשכת, וצריך לקום בבוקר ולהתחיל אותה מקו זינוק חדש. כמו בטור דה פראנס. כמו באולימפיאדות.
 
אבל המרוץ הזה הוא מסע אל בטן ההוויה שלנו, בתנועה ובבימוי של אהרונה ישראל, ועם הטקסטים שלה, של אסא וולפסון ושל הרקדנים, תחילה כמילים בודדות המסמנות את נתיב הקיום שלנו, תאמרו ההישרדות, ועד למונולוגים כואבים ומכאיבים של כל אחד מהשלושה.
 
הם רצים יחד, הם נענים לפקודות, הם משנים כיוונים ויוצרים מחוות – זקיפות קומה או זיקפה היא אחת מהן, זהירות רימון! היא אחרת – ומחפשים-חושפים זהויות אישיות וחברתיות ככל שהגוף מגלה סימנים של שבירה מתקרבת, וככל שכוסות המים מתרוקנות בזו אחר זו ומושלכות בצדי הדרך או על "אספלט" הלינולאום השחור.
 
הם רצים בכל גופם ובדרך מספרים בכאבי גוף ונפש את סיפוריהם האישיים המרגשים. סיפור של אב,  סיפור של בן, סיפור של אחות שכולה.  והם ממשיכים הלאה, וכשהמופע יגיע לקיצו הם יעצרו את המרוץ המתיש שלהם רק כאשר אחרון הצופים יעזוב את המתחם.
 
את ה"מרתון" הזה ודאי ישובו וירוצו במסגרת מופעי פוסט-עכו ואולי אפילו עם זר דפנה של פרס קטן.    
 
"הרעלת זעתר" – תבלין למציאות מרה

 
ההפתעה הראשונה, לאחר שהקהל מתקבל בכוסות משקה ממותק ומזועתר, היא שזהו מופע קאמרי המתנהג כמו מופע קברטי-קרקסי של קוסם ובובות בתיבה, שאחת מהן היא גם הפיתום שלו ששמו סומסום. 
 

הרעלת-זעתר-יוהן-שגב.jpg
"הרעלת זעתר" (צילום: יוהן שגב)

אולי לא כל הצופים ידעו ליצור את ההקשר עם תכנית הטלוויזיה הישראלית בערבית "סמי וסוסו". וייתכן שגם עלי חליחל שכתב את המחזה ופיראס רובי שביים אותו, עם צמד השחקנים המצוינים מייסרה מסרי והנרי אנדראוס, לא היו מודעים לכך שהם מביאים גרסה עכשווית, ככל שהיא שונה, לאותה סאגה אינסופית שנוצרה לילדים, שבינתיים גדלו והחיוך נמחק מפניהם.
 
עלילת המחזה מספרת על יוסף, ערבי המוכר ליהודים תכשירים מבוססי זעתר שפועלים נפלא על יופי, אהבת האחר, תורמים לאון הגברי ואפילו לדו קיום הערבי-ישראלי. את המכירה שלו הוא מקיים בסיועה של בובת הפיתום סומסום.
 
זה עובד מצוין עד שלפתע סומסום מתקומם כנגדו ומציב את משת"פותו המחניפה-חביבה מול מראה מלוטשת החושפת את מה שמסתתר מעברו האחר והמסוכסך של הדו-קיום. או אז, האמת הכואבת, על פי "הרעלת זעתר", חורץ את דינו של יוסף.
 
זהו ניסיון מעניין ליצור אלגוריה שמנסה להימנע מטיעונים שגרתיים מוכרים, וההומור שלה עובר כברת דרך מעניינת מהבוטות הממזרית אל הרצינות התהומית, ומציג את הדילמה של אזרחי המדינה הערבים בדרך מתוחכמת טובה.
 
את התפאורה והתלבושות עיצבה מג'דלה ח'ור, את התאורה עיצב פיראס טראבשה, את הבובות עיצב ובנה סאשה צ'רנין, את הווידאו ארט יצר איאס נאטור, ואת המוזיקה המקורית כתב אקרם חדאד.
 
שעה קלה אחרי המופע הזה הגעתי למופע אחר, "7 בום" שאף הוא נוגע בשאלת הדו-קיום אך מכיוון שונה, בהקשר של שכונות ירושלים. המופע, שכתבה וביימה פנינה רנצלר בהפקת מרכז התאטרון עכו, הועלה כהופעה אורחת בפסטיבל ומחוץ למסגרת התחרות. מאמר עליו ייכתב בנפרד כאשר הוא ישוב ויועלה. אני מקווה כי למרות הקושי לשחזר את ההפקה המורכבת הזאת תימצא הדרך לשוב ולהעלותה.


04/10/2012   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע