סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ריאיון
 
מאת: יעקב בר-און הפרס המאוחר של נולה צ'ילטון
 

 
 
"לא מעניין אותי לביים על-פי שיקולים של קופה, או ללכת בעקבות הטלוויזיה. מעניין אותי לביים דברים פוליטיים, כמו לגבי מה שקורה במחסומים, או על פליטי דרפור. זאת השליחות שלי כבמאית. במקום ללכת להפגנות, או למחסומים, אני מביימת מה שנראה לי כחשוב שיציגו אותו בתיאטרון"
בגיל 91, ובאיחור משווע, זוכה אחת מיוצרות התיאטרון החשובות והפעילות בפרס ישראל. שיחה


"זה פשוט סקנדל, אבל כנראה לכל אחד יש חשבונות משלו", אומרת נולה צ'ילטון על ההודעה בדבר סגירת תיאטרון אנסמבל הרצליה.

צ'ילטון כועסת בשקט. אל תצפו ממנה לטפס בגיל 91 על מתרסים, מה גם שבמוצאי יום העצמאות הקרוב יוענק לה, באיחור רב, בפרס ישראל. "אולי בכך שאני מקבלת כעת את הפרס יש קצת אור, שאומר שאולי כן מתייחסים לתרבות בישראל", היא מתנחמת.

רק לפני כמה חודשים ביימה בהרצליה את ההצגה "פימה", על-פי הרומן "המצב השלישי" של עמוס עוז, והתרשמה שבעזרת שרת הבריאות החדשה, יעל גרמן, עד לא מכבר ראשת העיר הרצליה, כוסו החובות ו"יהיה שקט".

כשמעירים לבמאית הוותיקה שכמו קודמתו, גם ראש העיר החדש יונתן יסעור בא ממרצ, היא אומרת: "כל אחד עושה מה שנוח לו, ואולי היו לו שיקולים של בחירות. אבל כאן אני באמת לא יודעת מה קורה. אני לא מעורבת".

האם על המדינה להתערב ולמנוע את סגירת התיאטרון בהרצליה?


"אני חושבת שכן. אם השר ליברמן התערב בשביל תיאטרון גשר ואירגן להם כסף כשהם היו בבעיות, מישהו צריך להתערב ולעזור לתיאטרון בהרצליה. נראה שזה כאילו לא חשוב. יש שם אולם תיאטרון שמביא הצגות מבחוץ להרבה מנויים, ואולי זה מספיק להם".

"הרבה יותר חשוב לתת כסף לבתי-חולים"

לא הרחק מהרצליה, בתל-אביב, יש כמה תיאטראות. האם יש בכלל צורך באנסמבל שנסגר?


"יש צורך, אבל השאלה איזה תיאטרון ומה הנושאים שהוא מטפל בהם. תיאטרון הרצליה ניסה לעשות הצגות מקוריות שמדברות על הבעיות כאן. אין בארץ הרבה תיאטרונים שעושים את זה. זה היה משהו מיוחד שעודד קוטלר ניסה לעשות כמנהל, דבר שמשך מנויים. איתו משהו התחיל להשתפר שם. נראה לי שבסך-הכל הכל פוליטיקה, ושום דבר לא בא משיפוט לגבי מה שצריך בתרבות".

המדינה נותנת מספיק כסף לתרבות?


"ברור שלא. אבל רק לתרבות הם לא נותנים? גם לא לבתי-חולים ולבתי-ספר לא נותנים מספיק. כולם יודעים לאן הולך הכסף של הממשלה. בכל מקום יש בעיות, אז התרבות זה לא אחד הדברים הגדולים והחשובים. אגב, גם אני חושבת כך. הרבה יותר חשוב לתת כסף לבתי-חולים ולבריאות, או לעזור לצעירים למצוא דירה, לחיות. אם יש בעיות כאלה, גם בחינוך, אני לא יכולה ללחוץ לתת כסף לתרבות".

היא נולדה בניו-יורק כסיליה טרוגר, בת למהגרים מאוקראינה, התייתמה בילדותה המוקדמת מאביה דל האמצעים וחייתה לצד אם חולת שחפת. כשלמדה בבית-הספר למשחק של לי שטרסברג, לאחר שפרשה בתוך שנה מלימודי התיאטרון באוניברסיטת תל אביב ("אין לי אפילו תואר ראשון", צוחקת מי שהתכבדה בפרופסורה-של-כבוד), התקיימה מדוגמנות.

כדי שהדבר לא יזיק ללימודיה, חיפשה שם בדוי, ואת "צילטון" שאלה מבחור יהודי ששמו היה ניל צ'ילטון. "התאהבתי בשמו, לא בו", מדגישה צ'ילטון, שהיתה נשואה אז לבעלה הראשון, אמריקאי ממוצא איטלקי, לא יהודי. "יופי של סיפור", אני מעיר. "כן", היא אומרת, "רק שבארץ נוהגים לגנוב את הי' משם המשפחה שלי ולשבש. אין לי כבר כוח להעיר ולתקן".

נולה-י.בר-און-anakit.jpg
נולה צ'ילטון (צילום: יעקב בר און)


היא העריצה את שטרסברג ואת תורת המשחק שלו, אבל סלדה מדרכו הקשוחה עם תלמידיו.

גם אותך יש המחשיבים כטיפוס לא קל.

"כשהייתי מתחילה שנת לימודים באוניברסיטה (תל-אביב), הייתי מבחינה בפחד אצל הסטודנטים. מה היה להם לפחד ממני? אולי מהדרישות שהעמדתי בפניהם".

עשו לך עוול עם דימוי ה"קשה"?


"עצוב לי שתלמיד מפחד. זהו מחסום מיותר. חבל".

"זאת היתה ארץ אחרת מאשר היום"

הרבה לפני שהתרוצצה בין עיירות פיתוח כדי להעלות למודעות את מצוקות ישראל השנייה, היתה מחלוצות התיאטרון השחור בניו-יורק, מתוך אמונה שלשחורים מגיע יותר מתפקידי משרתים. ולא רק שחורים. באחד ממבחני הקבלה שלה לפרחי שחקנים היה אחד שלא חדל מללעוס לחם תוך כדי המתנה לתורו. "כדי שתשימי אלי לב בין הנבחנים הרבים", הסביר לה כעבור שנים בכיר תלמידיה, דסטין הופמן. "הנמרה", כך נהג לקרוא לה "דסטי", כדבריה.

ב-1962 מצאה את עצמה על קו פרשת המים בחייה. אלמלא נקלעה אליו, אולי היתה מתפרסמת כאחת מהבמאים החשובים של ברודוויי, ולחלופין, צוללת אל תהום הנשייה: היא הגיעה הנה כתיירת והתאהבה. במדינה. "זאת היתה ארץ אחרת מאשר היום", היא מציינת.

בתוך פחות משנה חזרה לישראל חדורת אידיאלים וחיפשה את דרכה. מהאולפן בירושלים ערקה לקריית-גת, אז עיירת-פיתוח חדשה, בתקווה להביא לשם את בשורת התיאטרון. בעודה תוהה איך לעשות מה, פגשה את הסופר יורם קניוק, שהכיר אותה שנים קודם לכן, כשמימנה את לימודי התיאטרון שלה כמלתחנית במועדון ג'אז ניו-יורקי נודע. "קודם תעשי איזה סטודיו בתל-אביב, ואם תרצי לחזור לקריית-גת, יעזרו לך", יעץ לה קניוק, אז בהנהלה האמנותית של הקאמרי.

כמה מהשמות החשובים בתיאטרון הישראלי עברו בסטודיו שלה, שהתנפץ בתוך שנה. היא לא הסתפקה בכך. היא הביאה איתה מניו-יורק את הזכויות להצגת מחזהו המהפכני של אדוארד אולבי, "מי מפחד מווירג'יניה וולף", אולם בקאמרי חששו מהעלאת המחזה הנועז לאותם ימים ועיקמו את האף. במקום זאת איפשרו לה לביים את בכירי התיאטרון בהצגה שאיש אינו זוכר. בהבימה, לעומת זאת, לא פחדו, וה"וירג'יניה" שלהם הפכה להצגה מכוננת, בלי צ'ילטון.
חסרת שקט נדדה בפרובינציה. בהיותה בקיבוץ מעגן-מיכאל, כאשר התכוונה להעלות הצגה בהתיישבות העובדת, התקשתה עם תרגומה לעברית. מישהו אמר לה שבקיבוץ לא רחוק משם, שדות-ים, נמצא סופר שאולי יעזור לה. אותו סופר, ג'ון אוארבך, ניצול שואה יליד פולין, לא ממש עזר לה, אבל הפך לבעלה השני, וזאת לאחר שהיה לה רומן חוצה דתות עם עבדול עזיז זועבי המנוח, מי שהיה חבר-כנסת מטעם מפ"ם.

מול אוארבך התרכך הדימוי הקשוח שלה. לימים סיפרה עדנה מזי"א, מי שנעזרה בצ'ילטון בצעדיה הראשונים כמחזאית, כיצד התקלפה מולו מכל הנולה צ'ילטוניות שלה והפכה לאשה ענווה ורכה. בשדות-ים, מול המדשאות וסמוך לגלים המתנפצים אל החוף, היא חיה בצניעות רבה על תקן אשת-חבר. "אני לא חושבת שהייתי יכולה להסתדר בעיר", היא מעירה.

"אני יכולה לבכות כשאני חושבת איזה איש הוא היה"

את הפרסום הראשון בישראל השיגה דווקא אצל גודיק, בתיאטרון המסחרי ביותר שניתן להעלות על הדעת. קניוק, אז כבר מנהל אמנותי אצלו, קרא לה לביים את "יחפים בפארק" של ניל סיימון, בתרגומו. "זה לא היה לפי הקו שלי, מה שהציגו שם, אבל אהבתי את המחזה", היא נזכרת.

מאוחר יותר פגשה בעודד קוטלר, והרומן המקצועי ביניהם נמשך עד היום. קוטלר, שהיא מעטרת בזרי תשבחות, הזמין אותה לביים ב"במת השחקנים" שהקים, ועם הבמה היא עברה לתיאטרון חיפה, שם היתה לבמאית-בית ומתוות דרך.
צ'ילטון החלה לביים בחיפה בקיץ 1970. היא גייסה את מוחמד ותד, אז עיתונאי ב"על המשמר" ולימים חבר-כנסת מטעם מפ"ם, כדי להעלות את ההצגה "דו-קיום", על יחסי יהודים-ערבים. ההצגה אולי נשכחה, אבל ממנה המשיכה נולה אל התיאטרון התיעודי, הנשאב מהשטח.

כשרצתה להעלות מחזה בנושא הזקנה, פנתה אל הסופר א"ב יהושע. זה המליץ לה על יהושע סובול, אז עיתונאי ב"על המשמר", וכל השאר היסטוריה. סובול, כמו קוטלר, הפך לשותפה האמנותי הבולט כששנה לאחר "דו-קיום" הם העלו באותה מתכונת את "הימים הבאים".


נולה-צילטון-(אתר-מגפון)anakit.jpg
                                                     נולה צ'ילטון (מקור: אתר מגפון)


צ'ילטון, ששקספיר מעולם לא היה כוס התה שלה, קומדיות לא היו בארסנל הצגותיה ואל צ'כוב הגיעה רק מאוחר, הסתמנה לא רק כבמאית של מחזות-מקור, אלא גם של מחזות מודרניים. בין הצגותיה בחיפה היו "סוף משחק" של בקט, "המושבה שלנו" של ויילדר, "איש הקרח בא" של או'ניל, "רק אתמול נולדה" של קאנין, "מראה מעל הגשר" של מילר, "הקייטנים" של גורקי ובהבימה – "בצל הבגידה" של פוגארד, "החווה" של קרויץ ו"על עכברים ואנשים" של סטיינבק.
ב"סוף משחק", אגב, הצליחה לרתום למרכבתה את אהרן מסקין, ארי הבמה המזדקן של הבימה, בהיותו באחרית ימיו. "אני יכולה לבכות כשאני חושבת איזה איש הוא היה", היא אומרת בהתרגשות. "הוא היה משהו שלא מהעולם הזה, טרי וראשוני כמו ילד".

כשעבדה עם סובול על "הימים הבאים", ניצת ביניהם חשמל. היא ביימה בחיפה את הצגותיו המוקדמות "סילבסטר 72" ו"הג'וקר", לאחר מכן את "גוג ומגוג שואו", אבל לפנתיאון הם נכנסו עם שתי הצגות ב-1976. באותה שנה הם החלו עם "ליל העשרים", הצגה על ראשית ההתיישבות בעמק, שנצרבה בזיכרון, ובסוף אותה שנה, הפעם סובול כפזמונאי ואיציק ויינגרטן, תלמידה, כמלקט ועורך החומר, התייצבו על הר הגעש של הוויית ישראל השנייה. "רצינו לתת קול ופה לאנשים שבצל", אומרת צ'ילטון.

מההצגה ההיא שרדו השירים "אצלנו בכפר טודרא" ו"ילדים זה שמחה", ולזכותה של צ'ילטון נרשם גילויו של שלמה בר, הטייח שדודו אלהרר הביא להצגה. "היה בינינו שיתוף פעולה פנטסטי", היא אומרת. "שלמה בר בא להצגה מלא מרץ וצורך לצעוק את מה שבער בו. היינו מגויסים לרעיון. ב'קריזה' לא נקטנו רק עמדה, אלא גם הרמנו קול נגד איזה חוסר צדק. ההצגה ההיא הוכיחה שתיאטרון גם יכול להגיד משהו, לא רק לשעשע קהל".

"באיזשהו מקום כולנו נמצאים בתוך סוף משחק"

אצל ויינגרטן זיהתה נולה שהוא לא רק שחקן מוכשר, אלא גם יוצר ולימים במאי מוערך, הרואה בה מורה לחיים. בשנות ה-70 היה ויינגרטיין עם דליק ווליניץ, רמי דנון, ארנון צדוק ועפרה ויינגרטן בקבוצת השחקנים שעימם הצפינה לקריית-שמונה, לאחר הקבוצה הראשונה שהנהיגה בעין-הוד ובה היו מוני מושונוב, שלמה בראבא וסנדרה שדה. מאז לא היו עוד קבוצות כאלה בתיאטרון הישראלי.

לאחר שביימה בראשית שנות ה-80 בתיאטרון נווה-צדק שהקים קוטלר את ההצגה הבלתי נשכחת "מסיבת פורים של אדם בן כלב", על-פי ספרו של קניוק, נדחקה צ'ילטון בעיקר לבימוי הצגות באוניברסיטת תל אביב ואל התיאטראות שבפריפריה.

לפני שלוש שנים נכחתי באחת מכיתות הלימוד שהעמיד לרשותה ויינגרטיין, מנהל מגמת התיאטרון בסמינר הקיבוצים, בחזרת "סוף משחק", שאליה חזרה לאחר כמעט 40 שנה, הפעם עם שחקני תיאטרון החאן הירושלמי. לפי החיוניות שהפגינה, איש לא יכול היה לנחש שבמאית ההצגה התקרבה לגיל 90.

"אני חושבת שבאיזשהו מקום כולנו נמצאים בתוך סוף משחק – תרבותי, מורלי-אתי, ובכל זאת עם תקווה למרות כל מה שקורה כעת", אמרה לי אז, בעוד ששחקניה שיחקו בתוך פחי-זבל. "אני מאוד מעריכה את בקט", אמרה, "אבל הוא יותר מדי טוטאלי. אני לא מסוגלת להסכים עם המרירות שלו כלפי האנשים. לעומתו, אני רוצה להביא קצת אור עם הצל שהשאיר. תקווה מוכרחה להיות".

הגם שתוך כדי הבימוי שם נסחפה צ'ילטון לא פעם לפרצי צחוק, זה היה מחזה לא קל לעיכול. "כיום, עם הנטייה הגוברת והולכת לעבר התיאטרון המסחרי, מיקי גורביץ', מנהל החאן, לקח הימור לא נורמלי כשקיבל את ההצעה שלי להעלות את ההצגה, למרות שהזהרתי אותו שאיתה לא יעשה קופה", אמרה. כשבאה לביים אצלו את "אדמה קדושה", המחזה האנטי-מלחמתי של מוחמד קאסימי האלג'ירי-צרפתי, התריעה מראש שיבואו 20 איש, אבל לא הפחידה אותו.

"זה לא במקרה שאני לא מביימת הרבה בתיאטרונים בתל אביב", אומרת צ'ילטון, שממשיכה לביים וללמד באוניברסיטת תל אביב. "עושה לי רע מה שמציגים בתל אביב. מרוב המסחריות של התיאטרונים בה, זה לוקח מהכוח של הקהל לראות גם דברים אחרים. לא מעניין אותי לביים על-פי שיקולים של קופה, או ללכת בעקבות הטלוויזיה. מעניין אותי לביים דברים פוליטיים, כמו לגבי מה שקורה במחסומים, או על פליטי דרפור, לא הדברים המסחריים. זאת השליחות שלי כבמאית. במקום ללכת להפגנות, או למחסומים, אני מביימת מה שנראה לי כחשוב שיציגו אותו בתיאטרון".

היא מתגעגעת ליצחק בן-אהרן ומתכוונתלהעלות הצגה שתעסוק בו, וכעת היא מבכה את לכתו של הרב מנחם פורמן, שגם את דמותו ברצונה להביא לבמה. שמעה כשמאלנית הולך לפניה, אבל מסתבר שזה בעירבון מוגבל. "יש בין במאי הסרטים הדוקומנטריים שמרוב רצון לגעת בפוליטיקה, יוצאים להם דברים איומים", היא מלינה. "נעשים דברים כל-כך אנטי-ישראליים, שאני לא יכולה להסתכל בהם".

והקהל בארץ, במה הוא אוהב להסתכל?


"הקהל רוצה בעיקר דברים קלים. אני מבינה את האנשים. יש להם מספיק בעיות בחיים והם מחפשים להתבדר, אבל כמה שאני מבינה את זה, זה עצוב".



14/04/2013   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע