סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ריאיון
 
מאת: יעקב בר-און נוסטלגיה עם טוויסט סאטירי
 

 
 
מעבר לנוסטלגיה ולתום שבשירים של פעם, הוספתי טוויסט סאטירי עכשיו. אם ניקח לדוגמה את 'אני מצפת', שכל כך אהבנו לשמוע בביצוע של שושנה דמארי, במקור זה שיר על בחורה נורא נחמדה עם זוג עיניים אפלות. בעוד שהקהל מתמוגג מהשיר המוכר ומתרפק על שושנה, הוא מקבל פתאום את הבית שהוספתי לשיר, ובו מתברר שהבחורה מצפת וכבר מזמן חרדית גזענית שלא משכירה דירות לערבים"
שיחה עם אפרים סידון, מחבר "לי, לה, לא עלינו", מחווה סאטירית לתיאטרון לי-לה-לו המיתי בצוותא



המהלך החדש של אפרים סידון, 67, מאבות "ניקוי ראש" ו"קרובים קרובים", שגם חירצף "חרצופים", טיפס ב"מעלה קרחות" והמציא את "אוזו ומוזו מכפר קאקרוזו", עשוי להפתיע ברגע הראשון. מה לסאטיריקן במחוזות הנוסטלגיה, עם המופע "לי, לה, לא עלינו"?

לקראת בכורת המופע, בצוותא, בביצוע בנות מופע "שירת העצבים", בוגרות מגמת התיאטרון בסמינר הקיבוצים, אני מפנה את השאלה לסידון בכבודו.

"מה אתה יודע!", הוא אומר. "אנחנו מביאים את 'ארצנו הקטנטונת' ואת "כלניות', את 'אני מצפת' ואת 'טנגו כפר סבא', את 'הביתה' ואת 'לילה לילה', באמת קלאסיקה אדירה של שירים יפהפיים, שהושרו לפני הרבה זמן בתיאטרון 'לי-לה-לו".

זה אפרים סידון הצולף מהסאטירה?

"זה ולא אחר, אבל בעוד שהמטאטא, בן זמנו, היה תיאטרון סאטירי, לי-לה-לו היה במת ריביו, מעין תיאטרון פולני כזה, שרק רצה לבדר, ואם למופיעות בו היו, לצד הכישורים האמנותיים, גם חמוקיים יפים, זה היה יתרון. משתתפיו פירגנו את העיסוק בסאטירה לאחרים".

כלומר, לא בדיוק תיאטרון בשירות האומה.

"איזה בשירות האומה. התיאטרון הזה פעל בשנים 1944–1954, בשירות הבורגנות התל אביבית, כשהמטאטא ירה את חיצי הסאטירה שלו בשלטונות המנדט. כאן השירים היפים היו העיקר, ולכן בדרך כלל היתה שם לפחות זמרת תימנייה אחת. לא רק בגלל שמשה ואלין, מייסד לי-לה-לו, אהב תימניות, אלא גם מפני שהן שרו הכי טוב".

ארצנו הקטנטונת הופכת לארצנו הגדלדולת

עודני משוחח עם סידון בביתו, מול ארובות רידינג בצפון תל אביב, אני נזכר בשלהי 71', כאשר שוחחתי עם משה ואלין, אז בן 65, לרגל נסיונו לפתוח מחדש את שערי לי-לה-לו שלו 17 שנה לאחר סגירתם עם רפאל קלצ'קין, שחקן הבימה, כבמאי.

"ביקרתי כאן בהצגות, והגסויות העצומות ששמעתי בהן פשוט צרמו את אוזני", אמר לי אז. "זה נתן לי דחיפה לחדש את לי-לה-לו, להביא שוב משהו אלגנטי עם ריח נודף של בושם ועם שפה יפה וניחוחית. משרד החינוך נותן לי תמיכה. אני אלחם גם על תמיכה עירונית ואכריח אותם לבוא לראות את ההצגה שאולי היא העבודה האחרונה בחיי. יש לי סבלנות של סוס ואת שלי אשיג. חכמי העיר תל אביב צריכים לדעת שבעיר חייבת להיות במה סאטירית. אני לא עשיר, יש לי חובות, אך גם אמביציה חזקה. כל חצי שנה תהיה תוכנית חדשה".

ואלין התבדה. התוכנית, שנקראה "חדשות לי-לה-לו", לא משכה את הקהל. תיאטרון לי-לה-לו צלל אל תהום הנשייה עם יוצרו, שנפטר כעבור תשע שנים.

אז למה לנו "לי-לה-לו" עכשיו?

סידון: "כי מעבר לנוסטלגיה ולתום שבשירים של פעם, הוספתי טוויסט סאטירי עכשיו. אם היית מודאג שמא הסאטיריקן שבי נעלם, הרי לך התשובה. אם ניקח לדוגמה את 'אני מצפת', שכל כך אהבנו לשמוע בביצוע של שושנה דמארי, במקור זה שיר על בחורה נורא נחמדה עם זוג עיניים אפלות. בעוד שהקהל מתמוגג מהשיר המוכר ומתרפק על שושנה, הוא מקבל פתאום את הבית שהוספתי לשיר, ובו מתברר שהבחורה מצפת וכבר מזמן חרדית גזענית שלא משכירה דירות לערבים.

"וזאת רק דוגמה אחת. כך לגבי השיר 'מרים בת נסים'. אם מוזכרים בו ילדיה של משפחה עולה מתימן, ברוכת ילדים, בתוספת שלי הם הופכים לפישל, גצל ושלל אחיהם החרדים. ובמקום החמור בלעם מהשיר, במופע שלנו החמור הגדול זה אנחנו בהיותנו מפרנסים את החרדים. או 'הביתה', שיר כיסופים לארץ המובטחת של המעפילים, בטרם מדינה – בבית האחרון זה הופך לשיר ששר שר הפנים לילדי העובדים הזרים ומכוון לבית האמיתי שלהם, הרחק מכאן.

"בשיר 'אלימלך', שבו אלימלך כמו מלך בנווה צדק, בתוספת שלי הוא התפתח והפך לראש משפחת פשע בנתניה. 'ארצנו הקטנטונת' הופכת אצלנו לארצנו הגדלדולת, שממשיכה לגדול. ב'טנגו כפר סבא' בני כבר סבא, אין לו ממה לחיות והוא שוכב במסדרון בבית החולים. 'הקרב האחרון', שבו מסתיים המופע, מקבל את התוספת שאם נפציץ את איראן, זה יהיה הקרב האחרון".

אם אתה מבצע שינויים בשירים, האם זה דורש אישור?

"ממי? הרי היוצרים כבר לא בחיים, מה גם שזה מה שעושים בכל תוכניות הסאטירה; לוקחים שיר מסוים ומשנים לו את המלים. הריביו של אז הופך לסאטירה ולפרודיה. בהתאם לכך, המשתתפות,  שבמופע  'שירת העצבים', מופיעות בלבוש מזדמן, כאן הן לבושות טיפ-טופ, כמו בקברט, והשירה שלהן היא כמו ששרו אז, במבטאים פולניים ו/או רומניים".

לא נראה שבכוונתך להציב אנדרטה לשירים של אז.

"יש כאן שילוב של כוונות. זה התחיל מכך שהבמאי דני ואלין, שנפטר לא מכבר, מאוד רצה להנציח את אביו, משה ואלין. הכרנו ב'זהו זה', בטלוויזיה, שם שיתפנו פעולה לפני שנים. יום אחד הוא הביא לי את הספר האוטוביוגרפי של אבא שלו. הספר הזה שכב אצלי כמה שנים ולא נגעתי בו. כשחיפשתי רעיון למופע המשך ל'שירת העצבים', חזרתי אליו. התוספות בכל סוף שיר עושות את העבודה, כשהקהל מקבל את זה כתפנית מפתיעה. אם אומרים שסאטירה היא בדרך כלל אגרוף בבטן, או בעיטה בפרצוף, כאן שומעים תחילה שיר כהלכתו, והמעבר הוא כל כך חד עד שהוא גורם לקהל להיות פעור פה".

מה עם קצת פוליטיקה?  

"אנחנו משאירים אותה לפעם אחרת. לא מוכרחים כל פעם לטפל בהתנחלויות. אם כבר, עולים אצלנו נושאים חברתיים כשמוזכרות העוולות שהפכו אותנו מחברה שוויונית לחברה שבה כל אחד דואג לעצמו ולא אכפת לו מהאחרים. יש כאן ההתייחסות לנשים, לקשישים, גם לעובדים זרים, גם לא פסחנו על הקונפליקט עם החרדים. אלה דברים שכל אחד יכול להזדהות איתם, מול מציאות שבה אנחנו הולכים ומתבהמים ואיש-איש לנפשו. אצלנו מתאחדים לדואט זכריה בן עזרא וגדליה רבע איש, שני תימנים שצועקים 'ביבי לשלטון!', בעוד שהילד שלהם, אם יגיע לצבא, יהיה עובד רס"ר ולא יהיה לו סיכוי לדירה".

בוכים בסרט ומגלחים את בית השחי

בלי-לה-לו היו לא רק זמרות כמו שושנה דמארי, ג'ני לוביץ' וג'טה לוקה, אלא כיכבו בו מתתיהו רוזין, אלכסנדר יהלומי ובתוכניות האחרונות גם יוסף גולנד ושמשון בר-נוי.

"יסלחו לי אחי הגברים, אבל אם התחלנו ב'שירת העצבים' עם חבורה של בנות, אין לשנות את זה. להפך, החסר הזה הופך אצלנו ליתרון. כמו בשיר 'היה היו אי פעם בחורים'. הן שרות בו איך שפעם היו גברים עם שרירים, והיום הם מתחברים לצד הנשי שבהם, בוכים בסרט ומגלחים את בית השחי, או כמו בסוף 'לימון וצלחת', סוחטים את הלימון ושוברים את הצלחת, אבל חס ושלום לא יטריחו את עצמם לצאת מהבית להפגנה. בחזרות היה קטע מצחיק, כשהבנות שרו במקום 'סלחי לי, מיי', 'שלחי לי מייל' ברוח ימים אלה. כמובן, ניצלתי את הטעות שלהן כדי להעצים את הפארודיה".


לי-לה-לא-עלינו-בני-ארדוב.jpg
‎"לי, לה, לא עלינו", צילום: בני ארדוב

ואם נוסטלגיה, שנתחיל לייבב על מר גורלנו כעת?

"מה פתאום! בוא, נשים את הדברים על השולחן. אז, בשנות ה-40, כששרו את השירים הנהדרים של לי-לה-לו, לא היה טוב. שואה, העפלה, מחתרות, קרבות. בתכל'ס תקופה נוראה לעם היהודי. הדבר היחיד שהיה אז טוב זה השלטון המנדטורי, שיש שמתגעגעים אליו, לימים שבהם היינו צעירים ויפים. חוץ מזה, כמה שיותר רע, כן שרים יותר".

חסר לנו מין לי-לה-לו כזה בבידור של היום?

"לא חסר לנו לי-לה-לו. חסרה סאטירה. היא נעלמה. אם תפתח טלוויזיה, כל הזמן שרים בה. יש 'כוכב נולד' ו'דה ווייס', עוד מעט גם 'אקס פקטור'. ויש שירה בציבור ועינת שרוף, שרים על הדשא, איפה לא. אני לא יודע, אבל שרים ורוקדים פה כל הזמן. מה השמחה, 21% מתושבי המדינה עניים. אז הופיע הדו"ח שלפיו אנחנו מובילים את הארצות המפותחות בנתוני העוני. אין דבר, כפיים, לשיר!".

המחאה החברתית השפיעה על הכתיבה שלך?

"היא קודם כל מאוד שימחה אותי. פתאום לא רק מדליקים נרות, אלא גם רוקעים ברגליים וצועקים. אני מקווה שהמחאה תימשך".

מה קרה לסאטירה?

"הסאטירה אמורה להיות בטלוויזיה או בתיאטרונים. הערוץ המסחרי לא צריך לעשות סאטירה. זה לא מתפקידו. מטרתו להרוויח כסף, ומסאטירה לא כל כך מרוויחים. לעומת זאת, זה האתגר של הערוץ הראשון, המשוחרר מלחצים. אבל כיוון שהוא היום מחלקה במשרד ראש הממשלה, הוא לא יעשה סאטירה".

מדוע לא הערוץ המסחרי?

"כי תוכניות מהסוג של 'החרצופים' גורמות לזכיינים עימותים עם השלטון ועם המפרסמים, אז הם מעדיפים לעשות תוכניות נחמדות. 'ארץ נהדרת' תוכנית בידור עלא כיפק, וזה לא המנדט שלה להביא סאטירה, כפי שהבאנו ב'ניקוי ראש'".

על זה בוכה הנביא?

"הוא לא בוכה, אבל עצוב לו".

העם לא רוצה להיות מוטרד

ובתיאטרון?

"פעם היה תיאטרון מסחרי. הצגנו תוכניות כמו 'שעשועי רוטציה' או 'יורדים על השבוע', והאולמות היו מפוצצים. היכן יש היום תיאטרון מסחרי, כשהתיאטרונים תלויים בוועדות רפרטואר וביחסי-ציבור? כשמוטי קירשנבאום, ב.מיכאל ואני העלינו בהבימה את הצגת 'נפגעי חרדה', היתה בעיה עם ועדות הרפרטואר של היכלי התרבות".

אז ההצגה לא הלכה?

"לא, היא הלכה מצוין, אבל הורדנו אותה אחרי 50 פעם, כי הבימה לא שילמו לנו. אבל אנחנו לא יוצאי דופן, הם לא שילמו גם לאחרים. אני לא מתלונן. לאחר זמן קיבלתי את הכסף בצו של בית משפט. אחר כך הם הזמינו ממני מחזמר לילדים משירי עוזי חיטמן שיביים משה קפטן".

איכשהו ברחנו מהטלוויזיה. אתה בוודאי לא מפסיק לראות תוכניות כמו "היפה  והחנון" ו"מעושרות".

"זאת לא חוכמה להציג בפני שאלה כזאת, כי אני לא כל כך אוהב טלוויזיה".

אתה, מאושיות "ניקוי ראש"?!

"נשבע לך, מה יש לי לחפש שם. פעם מי שרצה להגיע לטלוויזיה, היתה צריכה להיות מאחוריו איזו עשייה אמנותית. היום מספיק שתהיה טמבל או עם איזו שריטה, וייפתחו בפניך שערי 'האח הגדול'. עם כל הכבוד לריאליטי, התוכניות האלה לא מעניינות אותי".

אתה לא רואה "כוכב נולד" או "הישרדות"?

"מה יש לי לראות שם?".

אז איך אתה חי?

"ממש לא רע. אל תספר לאף אחד, אבל יש חיים גם בלי טלוויזיה. לא הרבה, אבל יש. לקרוא ספר. לראות תיאטרון. לצאת עם חברים. ואם כבר לראות טלוויזיה, לא חסרות בה תוכניות דוקומנטריות טובות, כמו אלה שמכין מוטי קירשנבאום. אני אוהב לראות גם את התוכנית היומית שלו עם ירון לונדון".


אפרים-סידון-יעקב-בר-און.jpg
אפרים סידון, צילום: יעקב בר-און

מה קרה לטלוויזיה שאתה משתדל לשמור מרחק ממנה?

"הטלוויזיה היא השתקפות של העם. זה מה שהעם רוצה. העם לא רוצה להיות מוטרד. לא מעניין אותו עוולות, מלחמות, שרירות לב וכאלה. לאחר שאולי לא היה לו קל בעבודה, כשהוא חוזר הביתה ומתחבר למקלט, הוא מחפש לראות נשים יפות בביקיני, שמנסות לתחמן זו את זו על אי בודד".

ואם יקראו לך לדגל ויציעו לך לנהל טלוויזיה, דבר ראשון תחזיר את "ניקוי ראש"?

"ראשית, בחיים לא אנהל משהו. אני עצלן ואין לי שאיפות כאלה. ואם בכל זאת כן, אני לא בטוח שהייתי מחזיר את 'ניקוי ראש'. כי מה שהיה טוב לפני 40 שנה, לא בהכרח שיהיה טוב היום. מה שכן, הייתי פועל שתהיה תוכנית סאטירית כלשהי. ואם הייתי מחזיר את 'קרובים קרובים' [אות התוכנית בוקע מהטלפון שלו], הייתי עושה את זה אחרת. דברים משתנים".

מה תשאיר מהתוכניות?

"את 'רמזור', יופי של סדרה. 'הפרלמנט' לדעתי זה מסטרפיס. לעומת זאת, די מביך לראות סדרות כמו 'סברי ומרנן'. זה לא כתוב טוב. זה לא מספק אותי. אם טלוויזיה, הייתי רוצה מה שנקרא סוגה עילית. לא כולנו מסעודה. זה שהחברה הישראלית עוברת תהליך של התבהמות לא חייב לבוא לידי ביטוי על המסך".

"כולנו היינו שבויי מלחמה אצל מוטי"

מה עשה את "ניקוי ראש" לתוכנית שממרחק הזמן מצטיירת כמגדלור בים של רדידות?

"היא שודרה כשהיה ערוץ אחד, שהיה מדורת השבט. חוץ מזה היתה סיטואציה פוליטית מיוחדת, כשהעם היה מתוסכל מתוצאות מלחמת יום כיפור, כשהפסקנו להיות אימפריה וחזרנו לממדים הרגילים. העם חיפש נחמה".

אני זוכר מביקור אז בבניין הטלוויזיה את החבר'ה של התוכנית שכובים על הרצפה במצב של טוטאל-לוס.

"האמצעים הטכניים היו דלים. אם היום די בטריקים של מחשב, אז צילמו שוב ושוב. אנשים עבדו 72 שעות רצוף, אכלו סנדביצ'ים וישנו במסדרונות. כן, גם הכותבים. כולנו היינו שבויי מלחמה אצל מוטי (קירשנבאום). זה היה כל כך קשה, שבניגוד לכל האגדות, אנחנו הורדנו את השאלטר. לא יכולנו יותר. אבל כשרצינו לחזור, זה כבר היה מאוחר, כשיוסף לפיד קיבל לידיו את רשות השידור".

מי שהמשכת איתו לאורך השנים זה טוביה צפיר.

"כמובן, לא רק בטלוויזיה. הבאתי אותו להצגות ילדים כמו 'ספר הג'ונגל'. כשנפגשנו בתוכנית ההיא, הוא בכלל לא היה בעניין של חיקויים ואפילו שיחק בהצגות רציניות כמו 'הנערים שבחבורה'. אז הוא נחשב לאחד הכשרונות הדרמטיים של הבמה העברית. ל'ניקוי ראש' היה בהתחלה חקיין אחר, עוזי לוי, זה שנהיה מנכ"ל חברת ביטוח גדולה. יום אחד טוביה הוקפץ במקומו וחיקה בלי שידע שהוא יודע לחקות. כך זה נמשך עד עצם היום הזה".

מה סוד הצלחתו?

"טוביה הוא זליג. כשהייתי מסתכל עליו מאחור, הייתי יודע את מי הוא הולך לחקות, לפי מבנה העורף והאוזניים, לא רק לפי הקול. הוא גם המציא את הדמויות. אריק שרון, למשל, התחיל להשמיע את קריאות הצהלה המפורסמות שלו לאחר שלמד אותן מטוביה. אני מאחל לטוביה שיחזור לבמה הסאטירית, כי הוא נולד לזה.

"אגב, שלא תחשוב שאני תקוע עם הדור הוותיק של הבדרנים כמו טוביה ורבקה'לה מיכאלי. לא חסרים עכשיו כשרונות. די אם אזכיר את גורי אלפי ואסי כהן, עדי אשכנזי ואדיר מילר, אבי גרייניק ועידן אלתרמן, שלא לדבר על תומר שרון".

מלה אחרונה?

"אני קורא שוב ושוב את פזמוני לי-לה-לו ולא מפסיק להתפעל מהכתיבה של נתן אלתרמן, שכתב את רובם. אני מוצא את עצמי פעור פה מול הגדולה שלו כפזמונאי. זאת, לעומת הפזמונאות של היום, כשאצל החבר'ה הצעירים אין לא משקל ולא חריזה, רק רגשות והגיגים. אצל כמה מהם, במיוחד במוזיקה המזרחית, העברית לא נכונה. רק להתגעגע לאלתרמן".

"לי, לה, לא עלינו", כתיבה: אפרים סידון. בימוי: דנילה מיכאלי. עיבוד מוזיקלי: רפי קדישזון. תפאורה ותלבושות: פרידה שהם ודיטי אופק-צרפתי. תאורה: חני ורדי. משתתפות: שיפי אלוני, מורן ארביב-גנס, אורית זפרן/דורין גולדמן, אפרת מילוא, עדי נוי, קרן-אור קיצ'ס. ליד הפסנתר: עדי דויטש.

המופעים הקרובים יעלו ביום רביעי, 5 ביוני ב-18:00 וב-20:30 וביום שלישי, 25 ביוני ב-20:30. לפרטים:
03-6950156/7 .


למועדי מופעים >

19/05/2013   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע