סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 יולי 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
ריאיון
 
מאת: מרב יודילוביץ' גדי יגיל: "אלוהים אוהב אותי"
 

 
 
הייתי ילדותי ונשארתי ילדותי. זה לא עובר. אינפנטיליות זה חלק מהעניין, ואני מאוד אוהב את המקצוע וגורם אושר לאנשים. אבל אני לא מוכן להגיע למצב שיצטרכו לסחוב אותי לבמה. לא רוצה אוזניה באוזן. עד אז? אני לא הולך לשום מקום."
דמותו הנרגנת של מר גרין בהצגת בית ליסין מזכירה לכולנו שהקומיקאי הנערץ זוהר גם בתפקידים דרמטיים


יחסים סוערים 

בוקר תל אביבי. שמש קופחת, חם ומיוזע. הקפה בגן מאיר מתמלא לאטו. כשגדי יגיל, לבוש בלבן, רענן ומחויך, צועד אל תוך המתחם, אנשים מסובבים את הראש ומחייכים. בגיל 73 ועוד קצת, עדיין יש לו את זה. שעתיים וחצי אנחנו יושבים ומדברים. עם הפסקה קצרה באמצע לטובת שלוימל'ה בר שביט, שהתיישב פונקט בשולחן ליד. "סדרת לך בוקר של כיף, מה?!", קורץ אליי בר שביט. אין לי אלא להנהן בהסכמה. שלא ייגמר לעולם. 

גדי יגיל, איך נאמר, הוא אגדה חיה, קומיקאי נערץ, איש מלאכה כלבבי, שחקן שיש מה ללמוד ממנו. "מר גרין", ההצגה החדשה בה הוא משחק בתיאטרון בית ליסין, היא למעשה תירוץ נהדר למפגש. משעשע, אני חושבת לעצמי, שמכל המקומות בעולם, יגיל בחר להיפגש דווקא במרכז הגאה. מר גרין לעולם לא היה מסכים.
 
הסבר: מר גרין, יהודי ניצול שואה, זקן שמרן, עיקש ונרגן, שמאז מות אשתו (חודשיים לפני פתיחת מסך), הולך ומשתבלל, הולך וקמל, מסתגר בארבע אמות ומחכה שייגמר. גרין לא מחבב גויים, לשון המעטה, ואם לומר את זה ישר - לא מכיר במושג: הומו. "זה עניין של בחירה", הוא גורס. תאונת דרכים בה היה מעורב, הביאה אל ביתו ולחייו בצו בית המשפט בחור צעיר, אנרגטי וגיי ברמ"ח אבריו, בשם רוס גארדינר. הצעיר נדרש לשלם בעבודות שירות על העבירה - "לא תדרוס" ולומד על הדרך את מצוות: "והדרת פני זקן" על אף ולמרות הקושי. 
 


מר גרין, צילום: כפיר בולוטין


זו הפעם השנייה שהמחזה הקטן-גדול הזה של ג'ף בארון מוצג בישראל. בגלגולו הראשון, שיחקו בו יוסי גרבר ז"ל ומיכה סלקטר יבלח"א בתפקידי חיים שזימנו לקהל חוויה בלתי נשכחת בחדר החזרות הקטן של תיאטרון הקאמרי. ההפקה החדשה של תיאטרון בית ליסין שונה לחלוטין. ה"פרטיטורה", אם תרצו, זהה - המחזה אותו מחזה, אבל מר גרין של יגיל, מטבע הדברים, אחר לגמרי ונפלא לא פחות. הוא מצחיק עד דמעות ומכמיר לב, מרגש ומרגיז, מקומם אבל גם מעורר חמלה ושובה לב. יגיל כמו יגיל מלהטט במנעד הכישורים האינסופי שלו ומסחרר אותך בין גווני-גוונים של רגשות - לא פעם סותרים. גם הדואט בינו לבין עידו רוזנברג, בתפקיד הצעיר, יוצר אדוות שונות על פני ים היחסים הסוער בין שתי הדמויות.


 

ג'ף בארון, תמונת יחסי ציבור


טקסט בונבוניירה 
 
זו הפעם הראשונה ב-50 שנות קריירה, שיגיל ביקש לעצמו תפקיד. למעשה דרש. הוא חוזר ואומר את זה שוב ושוב לאורך הראיון. "תכתבי", הוא מכתיב לי: "האמן, שזה אני, מעולם לא ביקש לעצמו תפקיד".
 
אז איך בכל זאת?
 
"גרבר ואני חלקנו חדר הלבשה במשך שמונה חודשים לפני מותו. מה זה חלקנו? אי אפשר היה להיכנס לחדר כי כל צעירי התיאטרון גרו אצלנו. גרבר היה חבר. בשנת 1968, מאחורי הקלעים של 'עוץ לי גוץ לי', הוא אמר לי משפט שמלווה אותי: 'כל יום שאתה לא בתיאטרון, זה יום הפסד לתיאטרון'. אמרתי לו: 'על מה אתה מדבר? אתה יודע איך אני מצחיק? בוא לראות אותי'. הייתי אז חזק בבידור. הוא אמר: 'תשמע מה אני אומר לך – תיאטרון'. הוא ראה אותי בהצגה 'אסתר המלכה' שאלתרמן כתב. פלופ נוראי. 24 הצגות. איך וויס נישט וו­­ס, איכשהו זה נחרט בו. בכל מקרה, דברנו על 'מר גרין' ופתאום נזכרתי כמה טוב המחזה הזה. זה לא סתם שהוא מוצג ב-46 מדינות. זה טקסט בונבוניירה. אגב, גרבר היה היחיד שהסכמתי להחליף בתיאטרון".
 
מה זאת אומרת?
 
"יש לי חוק, אני לא מחליף. אם אני חולה, גוסס מת – מחליפים אותי, אבל אני לא עושה החלפות. תפקיד שלי נשאר שלי. לא תתפסי אותי בהחלפה - רק גרבר. מצאו לגרבר קרנית לעין והיו חייבים מחליף להצגה 'משפחה חמה' מעכשיו לעכשיו. אני מסתכל בקלטת וחושכות עיניי. הוא נכנס מפה ויוצא משם. חשבתי שאני מת. אמרתי: 'אין ברירה, צריך לשחק עם אוזנייה'. גרבר מנשק אותי במצח ואומר: 'אל תלך יותר. תיאטרון זה הבית שלך' והוא הולך לבית החולים. אני עולה לבמה. על כל הקוליסות מודבק הטקסט שלי. מאחורי הקלעים נתתי הוראות מדויקות, שאלתי אם האוזנייה עובדת כדי שלא יהיו הפתעות והרגיעו אותי שהכל בסדר.
 
"אני עולה לבמה והקהל צוחק ויש מחיאות כפיים ורבקהל'ה (מיכאלי – מ.י) לוחשת: 'תלך לעזאזל' בחצי הומור, כי שוב אני גונב את ההצגה ואז - שקט. דממה. אני לא שומע באוזן כלום. לא רחשים, לא שחקנים מדברים. גורנישט. אני שולח מבט שואל אל מאחורי הקלעים ומסמנים לי שהלכו הפקקטע בטריות. האוזנייה מתה. בדיוק כשאני אמור לפצוח במונולוג על עוגת שוקולד, האוזנייה מתה. נהייתי חיוור. לא ידעתי איך אני יוצא מזה ואז דפקתי מונולוג של דקה שלא כתוב בשום מקום על עוגת שוקולד עד שרבקהל'ה לחשה: 'אולי תצא כבר?!'. שנה מהחיים הלכה לי באותו ערב. זה לא בשביל הלב שלי".



מר גרין, צילום: כפיר בולוטין

"פעם ראשונה שדרשתי תפקיד" 
  
 שנייה, בוא נחזור למר גרין. אתה ניגש לציפי פינס ואומר: "רוצה אני"?
 
"ככה בדיוק. פעם ראשונה שאני מבקש תפקיד לעצמי. היא אמרה: 'תן לי לחשוב על זה'. ואני אמרתי: 'גם אם לא תרצי, את התפקיד הזה אני אשחק'. למחרת בבוקר היו לה את הזכויות ביד. חשבתי שהגיע הזמן, שאני יכול להתמודד עם תפקיד שכזה מבחינה דרמטית. תראי, ליהודי הזה יש מומנטים בהם המסכנות שלו קומית. במובן זה אני מושך את הדמות טיפהל'ה אליי, אבל זה לחלוטין לא קומדיה". 
 
בוא נעצור לרגע על עניין ההפרדה. בכל הראיונות איתך, לאורך כל השנים, אתה עושה הפרדה נחרצת בין תקופת הבידור לתקופת התיאטרון בקריירה שלך. למה זה? קודש וחול? 
 
"לא. סגנון וסגנון. הבמה היא אחת, אבל הקהל אינו אחיד. הקהל של התיאטרון בא לראות אותי כי הוא גדל עליי ואיתי. הקהל של הבידור הוא צעיר במהותו. זו אותה הבמה, אבל לא אותו הקהל. עזבתי את הבידור כי הבנתי שהז'אנר שלנו לא עובד יותר. בדיחות, מערכונים, חיקויים, פזמונים, עשינו הכל. זו הייתה מעטפת שלמה של כישורים בימתיים שהגשנו לקהל. זה כמו לומר: 'בואו תראו כל מה שאני יודע לעשות על הבמה'. בתיאטרון יש מחזה. זה נתון שבדרך כלל לא מאפשר לך רב גוניות. יש לך תפקיד להחזיק מתחילת המחזה ועד לסופו".
 
כלומר, יש לך פרטיטורה ואל תסטה ממנה
 
"בדיוק. לתזמורת יש תווים ומנצח. לי יש מחזה ובמאי. אז אתה מגוון בפנים, כלומר בתוך המסגרת, כדי לא לשעמם ולהשתעמם, אבל זה אחרת".



מר גרין, צילום: כפיר בולוטין


"אם לא מקשיבים לך, עדיף לשחרר" 
  
 הגיל למעשה הכריע את שאלת המעבר לתיאטרון?
 
"אני אומר שזו הייתה החלטה מודעת. כשהעליתי את 'חיי כלב' הקהל שבא היה בגילי, ממש כמו שהיום את עדי אשכנזי ואדיר מילר באים לראות צעירים בגילם. עשיתי את ההפרדה בין בידור לתיאטרון באופן הכי קר וחד כיוון שהבנתי שזה עניין של גיל. תכנית הבידור האחרונה שלי, 'עובר ושב', ירדה בשנת 1990. מאז לא הופעתי על במת בידור. 28 שנים. כשאנשים לא מקשיבים יותר, אתה מבין שהגיע הזמן".
 
אבל בידור לא חייב להיות סטנד אפ. קח את יוסי בנאי לדוגמא
 
"ליוסי בנאי היו מונולוגים נהדרים ופזמונים שהוא עצמו כתב וכתבו לו. יוסי היה מספר סיפורים אגדי, סוג של גאון. הוא ביים את 'חיי כלב', תכנית הבידור הראשונה שלי. מה יותר מזה? אלוהים אהב אותי. את 'דבר מצחיק קרה בדרך לסואץ' ביים שייקה אופיר. זכיתי לעבוד עם הגדולים ביותר. שני גאונים ענקים. כשאלה מוריך, מי צריך את בית צבי? והייתה כמובן להקת פיקוד צפון, שם למדתי איך לבנות במה ואיך לתפוס קהל גם בכוח אם צריך, כי אין ברירה. אלוהים אהב אותי, באמת. התחלתי בתיאטרון עם 'עוץ לי גוץ לי' בתפקיד המשרת כשעל הבמה תותחי מלחמה כמו אברהם חלפי, זאב רווח, יוסי ידין ויוסי גרבר. יש לך ברירה? אתה חייב להיות טוב לידם". 
 


דבר מצחיק קרה בדרך לסואץ, מקור: אתר הספרייה הלאומית


אפרופו שייקה אופיר. מבחינתי יש קו בלתי נראה שמחבר באופן מאוד ברור בין דני קיי, שייקה אופיר וגדי יגיל.
 
"זה נכון. בזמנו לא כל כך שמו לב, אבל אני יכול לומר לך שתכנית היחיד הראשונה שלי, זו שיוסי בנאי ביים, הייתה לחלוטין בסגנון שייקה אופיר. שייקה ראה דמויות בחיים והביא אותן לבמה. עבדתי איתו גם ב'קונגרס הצחוק הציוני' ואני יכול לומר שהיה לי על מי להסתכל וממי ללמוד. בהמשך הלכתי לכיוונים אחרים. חיקויים, שהיה ז'אנר חדש והצלחה אדירה. החלפתי חמישים דמויות בחמישים דקות".
 
זה לא עושה סחרחורת?
 
"עושה. וכשאתה משחק בשש הצגות בקאמרי, שלוש בבית ליסין ועוד אחת ביידיש אתה לא מתבלבל לפעמים?".
 
לא יודעת, לא יצא לי. אתה מתבלבל?

"בחיים לא. אני בא מוכן".
 
שזה אולי עוד הבדל בין דורי. אתה תמיד מגיע מוכן. זה מציף בי זיכרון משיעורי הבלט. המורה שלנו תמיד אמר: 'רק כשאתה יודע את הצעדים בעל פה אתה יכול לחולל בכוריאוגרפיה ניסים'.
 
"זה נכון. אני לומד טקסט מהר מאוד כדי להפטר מהכל ולהיות נקי. אומרים שהאימפרוביזציה הכי טובה היא זו שהכנת בבית. גם זה נכון. אני חייב להיות מוכן. מה שכן, אני אוהב להפתיע. גם את השחקנים. למשל ב'איבנוב' של צ'כוב. יש סצנה עם ילנה ירלובה שבה אני אומר: '... ואז, אני נוסע לרוסיה לרקוד עם הצוענים'. אנחנו מגיעים לחזרה גנרלית. אני והיא על הבמה ופתאום אני מרביץ ריקוד קזצ'וק סוער על יד אחת ושר ברוסית את 'שתי גיטרות'. ארתור קוגן, הבמאי, איתי טיראן, כל הקאסט נעמדים על הרגלים ומוחאים כפיים. אז נכון, זה לא צ'כוב. אבל זה היה נהדר". 



איבנוב, מקור: אתר תיאטרון הקאמרי

   

  
"אני משאיר את הקהל בהלם"

חלונות על חלונות נפתחים בזה אחר זה תוך כדי שיחה. יגיל נע ונד בין זמנים, בין אינספור התפקידים והדמויות, בין אינספור אפיזודות על הבמה ומחוצה לה ושמות שחקנים קולגות ובמאים. גם בראיון, הבמה כולה שלו והוא עושה בה כרצונו. אנחנו חוזרים לדבר על בידור והוא אומר: "קומדיה זה הז'אנר שלי". אני אומרת: "אתה לא ז'אנר. לא באמת. כדי להיות קומיקאי מהסוג שלך, חייבים בדי.אן.איי איכויות של שחקן דרמטי". הוא שותק. "האמת, כשחזרתי לתיאטרון הקאמרי בשנת 2006 עם 'הרטיטי את לבי' של חנוך לוין, לא ידעתי אם אני בכלל יכול לשחק צ'כוב או ברכט. לא ידעתי. כשעשיתי, הבנתי שאני יכול. אבל חכי", הוא אומר בחיוך ממזרי: "יש לי לאן לגדול".
 
את "מר גרין" הוא ממקם על הרצף "בדרך להיות יותר דרמטי". אחרי שתיקה קצרה הוא ממשיך: "זה כבר לא גדי נחמד. יש בזה משהו שמשאיר את הקהל בהלם. אני בונה לעצמי מדרגות סגנוניות או פינות התעניינות ואפיקים חדשים. כי, הרי, יש לי עוד המון זמן". הוא משתעשע במחשבה ואז מרצין. "את שואלת למה מר גרין? כי בשבילי זה שונה. איתי טיראן אמר לי: 'אתה יכול לשחק את התפקיד הכי דרמטי שיש'. היום, אני יודע שאני מוכן לזה". 



מר גרין, צילום: כפיר בולוטין
 
אתה בעצם מאריך את השריר
 
"בדיוק. אני בודק עד לאן הכישרון יכול להגיע. אני תוהה האם אני יכול לעשות תפקיד דרמטי לחלוטין בלי לשמוע צחוק אחד מהקהל".
 
תוכל לחיות עם זה?
 
"בואי נאמר שבינתיים כשלא צוחקים במקומות שאני רגיל לצחוקים זה לא פשוט".




מר גרין, צילום: כפיר בולוטין



תנו לו בכפיים 
 
"מר גרין", יש לומר, שזורה בלא מעט רגעים שמוציאים מהקהל פרצי צחוק בלתי נשלטים ובכלל, האהבה שמורעפת עליו מהקהל, כך נדמה, כלל אינה תלויה בדבר. למעשה, עוד לפני שהוא פוצה את פיו מחיאות הכפיים מעיפות את הגג. "זה מרגיש קצת כמו רובינא שהיתה נעמדת בקוליסות, שעונה על ידה ונכנסת לבמה רק כשנגמרו מחיאות הכפיים. או דז'יגאן בתיאטרון היידיש שהיה מנפנף במטפחת אדומה לפני שנכנס לבמה כדי לומר: 'חכו, עוד מעט אני בא'. הקהל השתולל וכשנכנס זה היה שוס של מחיאות כפיים. ביידישפיל זו בכלל מסורת וגם הכניסות של בודו הן שוס. בכל מקרה, זה מאוד מחמיא ותמיד מפתיע".
 
למה מפתיע?
 
"אני שואל את עצמי – על מה? הרי עוד לא עשיתי שום דבר. צריך לעבוד בשביל זה. אני חושב שהם אומרים לי: 'אנחנו סומכים עליך. עד עכשיו לא אכזבת אותנו'. זה לא ברור מאליו. מה זו אחרי הכל הצלחה של שחקן? זה לא הטלוויזיה והפרסום שהיא מביאה. כבר כשעשיתי את 'במזל כוכב עם גדי יגיל' עם דוד גורפינקל ואורי זהר, תכנית עם 90% רייטינג, הבנתי שזו הצלחה שמגיעה ונעלמת בן לילה. מבחינתי הצלחה זה כשמישהו ניגש לקופה, קונה כרטיס, לוקח בייביסיטר, יוצא מהבית, עובד בשביל לראות אותי. זה מדהים".
 
אתה שחקן שהולך אחרי תפקיד. כלומר לא שחקן של תיאטרון כזה או אחר, אלא בראש ובראשונה הבחירה היא בתפקיד
 
"תמיד. כולם יודעים. אני הולך תמיד אחרי תפקיד. ייאמר לזכותי, שידעתי לעבור בין מקומות. אולי לא בחכמה, אבל בחן. עזבתי את פשנל אחרי הצלחות אדירות שעשינו ביחד והלכתי לגודיק שהציע לי את 'הלו דולי'. להגיד לפשה שאני הולך לגודיק היה כמו לעבור ממכבי חיפה להפועל חיפה. זה רק על אלונקה. אבל איך אפשר להגיד לא לתפקיד שכזה לצד שרגא פרידמן וחנה מרון? פשה קרע את כל התמונות שלי מהקיר ואמר: 'לך אליו. כשתחזור, תעשה מקלחת בדי.די.טי'. הוא לא סגר את הדלת. פשה היה חכם והבין תיאטרון. כשחזרתי עשינו את 'חיי כלב', שלאגר ענק שרץ שש שנים".    


גדי יגיל, חיי כלב, מקור: אתר הספרייה הלאומית
 
גם הפרק הנוכחי בבית ליסין דומה. אחרי שנים של עבודה בתיאטרון הקאמרי והצלחות אדירות עם תפקידי מפתח בהפקות בעלות פרופיל גבוה, יגיל קיבל הצעה שפשוט לא יכול היה לסרב לה לתפקיד גונב הצגה במחזה "האורחת" מאת סביון ליברכט בבית ליסין. גם הפעם, באופן חריג עד בלתי נתפס - מדובר בתיאטרונים מתחרים - קיבל את ברכת הדרך. 
  
לא סוגר את הבסטה


הפסקה קצרה. אחד מיושבי בית הקפה ניגש לשולחן ולוחץ את ידו. יגיל מחזיר לחיצה חמה מעשה מדובר היה בבן דוד שאבד ונמצא. "יש לי בדיחה בשבילך", אומר האיש ומספר. יגיל מאזין ברוב קשב ומסכם בקצרה: "קניתי, בדיחה לא רעה".
 
מה מצחיק אותך?
 
דניקיי מצחיק אותי, שייקה אופיר היה הורג אותי מצחוק, יוסי בנאי, הגשש. זה לא שהם מצחיקים אותי, אני פשוט לא מצליח לראות את המסך מרוב דמעות. לואי דה פינס עוד אחד שעושה לי לבכות מצחוק. אני מודה שרוב הסטנדאפיסטים הישראלים לא כל כך מצחיקים אותי כי אני רואה את התפרים, אני יודע לאן זה הולך, אני מזהה את המבנה של הפואנטה. מה שמצחיק אותי זה טירוף. יצפאן, למשל, כשהוא נכנס לקריזת אימפרוביזציות, מתחיל להמציא ומשתגע זה מצחיק. מצחיקים אותי אלה שלא עוצרים באדום. ג'רי לואיס כזה. אני אוהב את הטירוף. את הרגעים בהם אתה מאמין שהבנאדם שמולך אבד את זה ואתה לא מצליח לנשום".

הטירוף שאתה מדבר עליו וקיים גם בך, זה סוג של אינפנטיליות שמשאירה אותך ילד?
 
"הייתי ילדותי ונשארתי ילדותי. זה לא עובר. שחקן חייב להיות ילדותי. אין לזה גיל. אינפנטיליות זה חלק מהעניין. אני מאוד אוהב את המקצוע, מאוד אוהב להתחפש. אני כל הזמן בפורים כמו ילד. מעבר לכך, אני גורם אושר לכל כך הרבה אנשים. תראי, שחקן מתחיל ושחקן זקן, שכמותי, עומדים באותה הנקודה. שנינו רוצים להספיק לעשות כמה שיותר תפקידים. אם אעשה שלאגר כל שנתיים, נשארו לי פחות או יותר חמישה תפקידים. ביולוגיה זה ביולוגיה. אני מניח שברגע שלא אזכור טקסט, אפרוש. אם כבר לא אהיה גדי עם הקלילות אז תודה, אבל לא תודה. אני לא רוצה להגיע למצב שיצטרכו לסחוב אותי לבמה. לא רוצה אוזניה באוזן. אבל עד אז? אני לא הולך לשום מקום".


"מר גרין" יתקיים ב-21 ביוני 2018 ב-20:30, 22 ביוני ב-12:00 ו-21:30, 23 ביוני ב-21:00 ו-3-1 ביולי ב-20:30 בתיאטרון בית ליסין שבבית ציוני אמריקה בתל אביב. להזמנת כרטיסים: 03-7255333 או באתר בית ליסין

 

לרכישת כרטיסים


 


למועדי מופעים >

13/06/2018   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. מקסים גדי יגיל אין עליו!!!!
אתי , (14/07/2018) (לת)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע