סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2020 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
   
1011
12131415161718
19202122232425
262728293031
ריאיון
 
מאת: טל גורדון שעת האפס של פנינה רינצלר
 

 
 
יש שינויים קלים, יש ניסיונות, יש הבנה שזה כבר לא צריך להיות ככה, אבל מה שבאמת צריך לקרות לא קורה. תלמידים עדיין לומדים רוב שעות היום על כיסא, מאחורי שולחן. דברים חדשניים יותר באים באופן פרטי. הביקורת שיש לנו היא על המערכת, לא על המורים או התלמידים. אנחנו רוצים לפתח שיח."
"הגיע הזמן לשינוי אמיתי בבתי הספר", מכריזה במאית ההצגה החדשה של המרכז לתיאטרון לוד "שעת אפס" - ניסוי אמנותי-חווייתי שמתחשבן עם 200 שנות חינוך


"הגיעה השעה לעשות מעשה"
 
אחד מסיוטי החיים שלי בימי בית הספר והתיכון היה הדבר המיותר והמטופש שנקרא שעת אפס. להגיע חצי ישנים לכיתה ולנסות למצוא משהו שיאפשר לי להישאר ערה מול המורה זו אחת הדרכים הבדוקות לא ללמוד כלום, ואני ממתינה לתקופת התיכון של בתי בתקווה לגלות שהדבר האידיוטי הזה חלף כבר מהעולם.

"זה לגמרי מטומטם", מסכימה איתי יוצרת התיאטרון פנינה רינצלר שההצגה בבימויה, "שעת אפס", עלתה לאחרונה על בימת התיאטרון, "וגם אני לא יודעת אם זה עדיין קיים, אין לי מושג. קראנו להצגה 'שעת אפס' כי הגיעה השעה לעשות מעשה. הגיעה שעת האפס. ידענו שזה יתכתב גם עם שעת האפס המאוד מיותרת בבתי הספר, אבל בואי, יש במערכת החינוך משהו שהוא ממש מיותר."

ככה קורים תהליכים. בהתחלה מדברים על זה רק בין אנשים, אחר כך שומעים על זה יותר ויותר ברדיו ובטלוויזיה, ואז זה מגיע לקולנוע ולבימות התיאטרון, ופתאום יום אחד משהו משתנה. זה מה שיקרה, הלוואי, עם מערכת החינוך, שגם היא עצמה מודעת לכך שהגיע הזמן לחשב מסלול מחדש, ו"שעת אפס", ההצגה החדשה של המרכז לתיאטרון לוד בבימויה של רינצלר, מנכ"לית ומייסדת התיאטרון, היא גל נוסף במה שיהפוך, אינשאללה, להדף שיוביל לשינוי אמיתי.

ב-20 וב-21 בינואר תעלה ההצגה ב"המרכז לתיאטרון לוד", ואתם מוזמנים לבוא, ולקחת חלק בחוויה שהופכת גם את הקהל נוכח במיוחד. 
 



שעת אפס, צילום: אנה שפלנסקי


"אם הייתי לובשת מכנסיים היו מעיפים אותי מבית הספר"
 
אם אני צריכה לנסות ולסכם את רינצלר בשתי מילים, סביר להניח שהן יהיו יצירה וחברה. שני אלמנטים שמניעים אותה, והובילו אותה למקום בו היא נמצאת היום, רחוק מהנרטיב הצפוי למי שגדלה במשפחה דתית בירושלים.

"זה אולי לא הנרטיב הצפוי, אבל זו לא משפחה דוסית של 'לא עושים דברים כאלה', אלא יותר משפחה דתית בני עקיבא", מספרת רינצלר. "ההורים שלי שמרו מסורת, אבל לא בהכרח שמרו את השבת במלואה. היום הם התחזקו קצת, אבל זה עדיין מין בית פתוח כזה. הם לא מחללים שבת, אבל אם אני אשב עם מחשב בשבת בבית, או לפני ארוחת שישי, הם אפילו מתקרבים לראות תמונות במחשב בזמן שאני יושבת.

"אז הייתי בבית ספר ממלכתי דתי, ואחרי היסודי עברתי לתיכון של בנות והייתי שם שנה, ובאמת חלק מהסיבות של למה אני עצמי יצאתי מהדת במובן של איך שדתיים מגדירים דת, זה בגלל שרציתי להיות בלהקת נוער ושם כולם הלכו עם מכנסיים וזה לא היה קביל בבית הספר שלמדתי בו.

"למרות שנורא אהבתי להיות דתייה, ובלב אני אפילו עוד מרגישה דתייה, היה בלתי אפשרי להישאר שם כי אם היו תופסים אותי במכנסיים היו מעיפים אותי מבית הספר. אז כבר לא מצאתי שם את עצמי, ובסוף כיתה ט' עברתי לבית ספר החילוני הראשון שקיבל אותי, בית ספר 'אורט נביאים', שעד היום אורט לא נחשב לבית ספר ברמה גבוהה. יכולתי לעבור למשהו שהוא יותר מזה אבל ממש רציתי ללכת לבית הספר הראשון שקיבל אותי, ועברתי לאורט, שהיה חילוני אבל גם הוא היה די שמרני."


פנינה רינצלר, צילום: שירי חיון

"מערכת החינוך תקועה במקום"
 
המעבר שלך מבית ספר דתי לחילוני מוביל אותנו היישר לנושא שאותו בחרת לחקור עם קבוצת התיאטרון שלך בלוד

"הנושא שבחרנו השנה, מערכת החינוך, בא יותר מהקבוצה מאשר ממני. בשבילי באופן ספציפי, בית הספר, בגדול, כן היה חוויה מיטיבה. ראיתי איך בעבור אחרים זו הייתה חוויה אחרת, גם חברתית, גם לימודית, אבל אותי כן ראו בבית הספר, ולי עשו הנחות כי הייתי בלהקת נוער, הייתי הזמרת של בית הספר ועבדתי במסגרת של אמנים צעירים שהייתה מטעם משרד החינוך, ואם רציתי להבריז הייתי עושה את זה באישור כי היו לי סיבות אמנותיות וזה ישב למורים טוב.

"אז בסופו של דבר, בהגדרות של מבוגרים, הייתי ילדה טובה, ובעבורי זה כן הסתדר, למרות שגם לי נשארו כל מיני משקעים שקשורים יותר דווקא לזה שכן האמינו בי וכל הזמן חייתי עם המשפט על הפוטנציאל הלא מנוצל שלי. אז הרעיון לנושא שלנו השנה בא מהקבוצה. מישהי בקבוצה אמרה שאותה היה מעניין לעבוד על משהו שקשור בחינוך, ועוד מישהי הצטרפה לרעיון הזה, ואז עצרנו לחשוב במה אנחנו רוצים להתמקד במערכת החינוך, כי חינוך זה דבר נורא גדול ואנחנו רוצים לעסוק בחברויות שיש בבית הספר, בחרם שיש בבתי ספר, ביחסים בין מורים לתלמידים.

"חשבנו גם על מול מי אנחנו רוצים להציג את ההצגה, כי אנחנו כן רוצים להציג גם מול בני נוער, מול תיכוניסטים, ומתוך זה עלתה מחשבה על הביקורת שיש לנו על המערכת, ולא על המורים או על התלמידים, כדי שנוכל באמת לפתח שיח, ולא לעורר אנטגוניזם. משם בגדול נבעה הבחירה.
"אחרי כחודש של סיעור מוחות ושל ויכוחים אחד עם השני, היינו חייבים להתקבע כדי לעמוד בפרזנטציות של משרד התרבות, מפעל הפיס, ואז באמת התקבענו על הביקורת על מערכת החינוך. אחר כך גם התחלנו לקרוא דברים ולדבר עם מורות, והתחדד לנו שבעצם המערכת לא השתנתה הרבה מאז המהפכה התעשייתית ועד היום.

"יש שינויים קלים, יש ניסיונות, יש הבנה שזה כבר לא צריך להיות ככה, אבל מה שבאמת צריך לקרות לא קורה. תלמידים עדיין לומדים רוב שעות היום על כיסא, מאחורי שולחן, וגם אם יש היום מורות נאורות שמוציאות אותם מדי פעם החוצה או מלמדות דרך פלאפונים, דברים חדשניים יותר באים באופן פרטי, מתוך מורות ומנהלות שרואות את הדברים אחרת ולא מתוך הנחייה מערכתית ונתינת כלים מערכתית לגבי איך כדאי היום ללמד תלמידים בבתי הספר, כי הם כבר לא מצליחים לשבת וללמוד את החומר שיש היום. זה נורא קשה." 
 



שעת אפס, צילום: אנה שפלנסקי


משהו שיוצא מהבטן
 
אתם עובדים בתיאטרון בשיטת גרוטובסקי. מה זה אומר מבחינת התהליך היצירתי?

"יז'י גרוטובסקי יצר שיטה שבה הוא מאוד עובד על להוציא מהשחקן האמן את מה שיש בתוכו, ולא לנסות להמציא אותו מחדש או להביא אותו למקום שהוא לא יכול להגיע אליו. גרוטובסקי הולך לחקירה דרך הגוף ודרך מה שמרגישים באותו רגע. בפועל, קודם כל בדקנו מה זה אומר, בשבילנו, בית ספר, מה זה אומר לנו, מערכת החינוך, ואז התחלנו להתהלך עם זה בחלל, למצוא כמה תנועות שאיתן אנחנו יכולים לעבוד ולחזור עליהן פעם אחר פעם באופן רפטטיבי. ואז, כשאת חוזרת על דברים, הטקסטים כבר יוצאים מעצמם, תוך כדי תנועות עולה איזה שהוא משפט, ובגלל שהגוף זז כרגע והמיינד לא נמצא בפעולה, זה משהו שיוצא באמת מהבטן.

"אחר כך עשינו ראיונות, וחזרנו על אותו תהליך תנועתי אחרי הראיונות. דיברנו, למשל, עם מורה שאכפת לה, ואחרי שהיא הלכה התחלנו להתהלך עם הדברים שהיא אמרה לנו ולראות מה זה מוציא מאתנו פיזית. איזה פעולות גוף חוזרות על עצמן ואילו משפטים נחקקו לנו בראש מהמורה הזו, וכל אחד נתפס למשפטים שיותר נוגעים לו באופן אישי. אחר כך עשינו ראיונות עם קבוצת ילדים, ריאיון עם מנהלת, עשינו בהתנדבות סדנת תיאטרון תנועה בבית ספר, ועבורנו זה היה גם דרך לשמוע את הקולות שיש בבית ספר, כולל מערכת הכריזה, לשמוע על מה המורות מדברות בהפסקה, איפה הן נמצאות, איפה התלמידים נמצאים. ראינו מה קורה בזמן שאנחנו מלמדות, מה דפוסי ההתנהגות של התלמידים, ראינו איך מורות משתיקות היום את התלמידים מעבר ללבוא ולצעוק עליהם, ועם זה נכנסנו לסטודיו, ולפני שישבנו לדבר על מה שראינו ושמענו התחלנו להתהלך עם זה, להוציא פעולות פיזיות. ואז כל אחד עובד עם עצמו במרחב שבו כולם עובדים יחד, ולאט לאט נוצרים החיבורים בתוך הקבוצה."


שעת אפס, צילום: אנה שפלנסקי


אני שמה לב שאת מדברת כל הזמן בלשון נקבה, גם על הקבוצה וגם על המורים מורות

"כי יש לנו יותר נקבות בקבוצה, ויש גם יותר מורות, אין מה לעשות. אני מטפלת בפסיכודרמה בשלושה בתי ספר השנה. אז בבית ספר אחד יש שירותי מורים ענקיים ושירותי מורות עם תא אחד, ואת המורה הבן לא ראיתי שם עדיין. בבית הספר השני יש מורה אחד קבוע ובבית הספר השלישי, שהוא תיכון, יש קצת יותר מורים בנים, אבל גם שם האחוז היותר גבוה הוא של המורות. אולי בגלל זה, בתוך הדבר הזה, אולי בגלל העניין היחסי, אני נתקלתי ביותר מורות שמחפשות צורות למידה חדשות מאשר מורים." 
 


פנינה רינצלר צילום: אבי ניניו

"הקהל מאוד מעורב בהצגה"

 
 
לאן מוביל התהליך היצירתי שתיארת? מה מצפה לקהל?

"את נכנסת ישר לחוויה, לא לעלילה. בהצגה הזו, למשל, את נכנסת, ודבר ראשון בודקים לך ציפורניים ואז מודדים לך גובה ואת מקבלת מדבקה עם הגובה שלך ואת ממוספרת בעצם. את מקבלת בכניסה סנדביץ', ופולדר עם דפים לקשקוש ועם עפרון, ולקראת סוף ההצגה הקהל גם מגלה שם הפתעה נוספת."

עד כמה מעורב הקהל בהצגה?

"בהצגה הזאת הוא מאוד מעורב. אנחנו משתדלים שזו לא תהיה מעורבות ברמה של לאנוס אותו לדבר, אבל חלק מהזמן השחקנים יושבים עם הקהל ביחד, כתלמידים, ואז הקהל הוא גם חלק מהתלמידים, ולפעמים הקהל נשאר בתפקיד התלמידים והשחקנים הופכים להיות המורים."

מאחר שמערכת החינוך זה דבר נורא אישי שנוגע לכל אחד מאתנו, איפה נגע תהליך העבודה הזה גם באופן אישי בשחקנים?

"בכל הצגה יש השתקפות מדהימה עד נוראית בין תהליך ההצגה לבין התהליכים הבינאישיים בתוך הקבוצה. אז אני יכולה להגיד שבהצגה הזאת, באופן ספציפי, זה כן גרר לזה שהם לפעמים הפכו להיות גם תלמידים מולי, משהו שהיתקן עם הזמן, כי ידעתי להגיד, אוקי, שימו לב, אנחנו עכשיו משחזרים את מה שאנחנו משחקים, אז בואו נעצור, כי אתם לא תלמידים ואני לא מורה.

"וכן היו רגעים קשים כי זה הזכיר להם באמת דברים שלא נעימים שהם עברו בבית הספר, והם היו צריכים לעבור את המשוכה הזו כי זה העיר שדים לפעמים, אבל בגלל שבהצגה הם נעים בין ייצוג של תלמיד לייצוג של מורה, זה עשה איזשהו סדר בתוך זה. חלק מהשחקנים גם מלמדים בבתי ספר תיאטרון אז פתאום, כשההצגות התחילו לרוץ, הם התחילו לדבר על זה שהם שמים לב יותר למה שהתלמידים צריכים, או שהם מבינים את הקושי של המורה בצורה קצת יותר ברורה, או שהם פתאום שומעים את עצמם משתמשים בבתי הספר במשפטים שלקחנו להצגה כמשפטים שהם מקשים מבחינת המורים, ואז הם צוחקים על עצמם רגע מול התלמידים." 
 

שעת אפס, צילום: אבי ניניו


קרוב אל העין, קרוב אל הלב

 
החיבור הבסיסי מבחינתך הוא בין התיאטרון לבין הקהילה. איך מקבל קהל מקומי, או קהל שלא הולך באופן קבוע להצגות, את החוויות שאת מציעה בהצגות שלכם?

"באופן מפתיע, וזו לא הצגה ראשונה שלנו, הקהל המקומי מתחבר יופי להצגות שלנו. אולי זה גם בגלל שאנחנו מחלקים אוכל... אבל זה איפה שהוא מלהיב אותם שגם להם יש איזו שהיא במה בתוך כל הדבר הזה. אני יכולה להגיד שב'שעת אפס' אנחנו קצת יותר ברורים. את קצת יותר יוצאת ואומרת, 'אה, הבנתי', אבל זה לא משנה לנו אם תביני או לא תביני. אנחנו רוצים שתעברי חוויה. אז יש לנו הצגות שבהן אין הרבה טקסט או שהטקסט לא רציף, זה לפעמים שברי מילים, שברי משפטים, ויש כאלה שיוצאים ואומרים דברים כמו 'לא הבנתי כלום', או 'זה היה מוזר', אבל זה לא הרוב. הרוב מאוד מסתדר עם מה שאנחנו מביאים.

"עד עכשיו זה היה גם בגלל שהחומרים נגעו לקהילה בצורה מאוד ברורה. בשלוש השנים האחרונות ההפקה המרכזית שלנו הייתה בנושאים שקשורים לכך שאנחנו מופיעים בפסטיבל 'לוד במזרח'. עשינו לפני שלוש שנים אירוע תיאטרוני חד פעמי שמתעסק בעדות המזרח, עשינו בשנתיים האחרונות הצגה על יהודי צפון אפריקה בתקופת השואה, שזה משהו שנבע הרבה מתוך העיר כי בעיר עצמה יש הרבה חומר אנושי שהיה שם ויודע לספר על זה, ושנה אחרי זה עשינו הצגה שקשורה למעברות שנבעה מהזמנה של אחראי התרבות בעיר וזרמנו עם זה, וגילינו שגם לנו יש במשפחות אנשים שגדלו במעברות ומצאנו איך לקשר את זה אלינו וזה היה קל.

"אז אם את עושה הצגה על יהודי ספרד, זה לא משנה אם מביאים את הדברים בצורה ברורה כי אתה מבין על מה אנחנו מדברים. אתה מבין את הנושא שעליו אנחנו מדברים ואת החוויה הם מכירים מהבית, מסבא וסבתא שלהם. אבל זה איפה שהוא מסתדר גם עם הבית ספר, כי כולם היו בבית ספר, אז זו תמונת מצב מוכרת להרבה מאוד אנשים. זה לא מרוחק מבחינת הנושא." 
 

שעת אפס, צילום:  אנה שפלנסקי


רילוקיישן מתל אביב ללוד

 
אני חושבת על זה שעשית מעבר ללוד לפני כמה שנים כדי ליצור את המרכז לתיאטרון לוד, וזה מעבר שדורש התמודדויות שהן  יותר מלוקיישן מקצועי חדש

"זה לא היה מקום זר לי מהרבה בחינות. למרות שבאתי ללוד מתל אביב, גדלתי בירושלים, בשכונה שהיא 'שכו-נה', מה שנקרא, נווה יעקב, שזה ממש דומה ללוד מבחינת האווירה. זה משהו שאני מאוד מכירה. כשגרתי בתל אביב גם לימדתי תיאטרון בלוד, אז כבר הכרתי את האוכלוסייה, ובנוסף, עבדתי הרבה בתיאטרון עכו ותיאטרון שלומי. אז גרתי בתל אביב ונסעתי לעכו ולשלומי כדי לעבוד.

"משם גם לקחתי את ההשראה לזה שנראה לי יותר חשוב להקים תיאטרון בפריפריה ולהגיד משהו מאשר לבוא ולעשות את הדברים המוזרים האלה, כביכול, הפרינג' – ובתיאטרון הרפרטוארי קשה בדרך כלל להגיד משהו. מורי הדרך שלי הם דודי מעיין וסמדר יערון, מי שייסדו את תיאטרון עכו, ואחר כך דודי מעיין הקים את תיאטרון שלומי. אלה שני אנשים שבאמת הסתכלתי עליהם וראיתי דרכם את מה שאני רוצה לעשות. שמעתי גם את כל המיתוסים של איך שהוקם התיאטרון שלהם בעכו ונורא רציתי גם.

"היה לי כן חשוב לא להזדנב לתיאטרון אחר אלא להקים תיאטרון משלי, אבל היה לי חשוב להיות מעורבת בעיר, ולעשות גם איזה תיקון עם המקום שאני גדלתי בו. גדלתי בירושלים ליד ערבים, וזה היה נורא מפחיד, והפחד עורר אולי גם קצת שנאה במקום שגדלתי בו, ואז יצאתי החוצה ופגשתי אנשים ממש טובים והתחלתי לראות את התמונה בצורה קצת יותר בוגרת, מורכבת ומבינה. והיה חשוב לי כן להמשיך לעשות כדי שבאמת יהיה יותר חיבור, ולא ברמה הפוליטית, אלא ברמה של בואו נעשה אמנות וזה כבר יחבר את הכל." 


שעת אפס, צילום: אבי ניניו

הנחיה ובימוי: פנינה רינצלר, שחקנים יוצרים: אליאור חיות, אסף ברק, מירית-דוריה היוגל, רחל שטנגל, רונן אדלר, שריאל יגודניק, מורה על הבמה: דורין פיינר, שותפות נוספות ליצירה: לירון דינוביץ ומיכל ארזוני, מוזיקאית: ליטל מור חיים, מעצבת חלל ותלבושות: אנה שפלנסקי.

 

ההצגה "שעת אפס" תעלה ב-20, 21 בינואר 2020, בשעה 20:30, במרכז לתיאטרון לוד. פרטים נוספים ורכישת כרטיסים בטלפון: 052-3434039, או באתר המרכז לתיאטרון לוד

 


למועדי מופעים >

01/01/2020   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. פנינה רכניצר
שירה לאה שרעבי , קריית מלאכי (01/01/2020)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע