סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2020 ספטמבר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
27282930
ריאיון
 
מאת: טל גורדון פנינה גרי כותבת את מניה
 

 
 
ב-48' באתי לבקר את רחל ינאית ויצחק בן צבי בצריף שלהם ברחביה. שכבה שם אישה רזה, נמוכה, ששתי העיניים שלה היו חבושות, ורחל הכירה לי אותה. 'תכירי, זאת מניה שוחט, חברתנו הקרובה ביותר שבאה לטיפול במרפאה של רופא העיניים המפורסם ד"ר טיכו'. רחל ניצלה את הזמן לראיין אותה, כתבה עליה ספר ושלחה לי אותו. קראתי אותו בתדהמה."
שיחה שומטת לסתות עם אשת התיאטרון בת ה-92, שהכירה אישית את המנהיגה הציונית האניגמטית מניה שוחט (וגם את מרילין מונרו ולי שטרסברג) וכתבה מחזה על חייה, שמעלה קבוצת התיאטרון הירושלמי


האייקון הציוני
 
אם זה היה תלוי בי, הייתי ממשיכה את השיחה עם יוצרת התיאטרון פנינה גרי במשך שעות ארוכות ושומעת עוד ועוד סיפורים ממקור ראשון על גדולי הבמה הישראלית מתחילת דרכה, על האייקונים של הציונות, על לי שטרסברג או על מרילין מונרו, אבל כרגע פנינה כועסת קצת על הטלפון הנייד שלה שלא משתף אתה פעולה, ועל המחשב שהיא לא מספיק מכירה. "אני נורא לא טובה בענייני טכניקה", היא אומרת, "יש דברים שאני צריכה עוד ללמוד".

אני תופסת אותה בדרך לצפייה בהצגת בוקר במסגרת תפקידה באחת מוועדות פרס "קיפוד הזהב" לתיאטרון הפרינג'. בערב תלך לצפות בהצגה נוספת ואת השיחה איתי היא תוכל להשחיל בין לבין, "ואולי", היא אומרת, "כדאי לי קצת לנוח לפני שאצל להצגה בערב. לא רע בשביל בת 92", היא ממשיכה, ואני מתעקשת שתחזור על המספר כדי לוודא שזה אכן תשע ולא שש. "מה הסוד שלך?!", אני שואלת. "עבודה", היא עונה בפשטות. "אני אוהבת תיאטרון, והיה לי מזל גדול לאהוב את העבודה שעשיתי. את כל מה שעשיתי אהבתי."

אמרה "אהבתי", בלשון עבר, אבל התכוונה כמובן גם להווה, שבו עולה המחזה החדש שלה "מניה – אגדה בחייה", שמחזיר לחיים את אחת הדמויות הנשיות החזקות של הציונות, מניה שוחט
 


מניה שוחט. מימין: צילום מלפני מלחה"ע הראשונה, מקור: ספרית אוניברסיטת הארווארד. משמאל: 1930, מקור: הארכיון הציוני

האקשן האמיתי
 
"עשיתי מחקר קטן ושאלתי הרבה אנשים צעירים אם הם יודעים מי זאת מניה שוחט", אומרת גרי. "לצערי כמעט אף אחד לא ידע. מישהו נזכר שיש רחוב איפה שהוא על שם מניה וישראל שוחט, בעלה, ולא ידעו למה קראו לרחוב על שמם. אז חשבתי שאולי בעזרת קסמי התיאטרון אני אעורר לחיים את מה שהיה וגם את מה שיכול להיות. כי האנשים האלה הם דוגמה פנטסטית למי שיש לו זכויות בבניין המדינה הזאת.

"זה מה שפחות יותר אמרה גם רחל ינאית בן צבי, שבהשראת ספרה כתבתי את המחזה, וגם אני רציתי לכתוב בגלל זה. ובאמת בשנתיים האחרונות עבדתי כל הזמן על המחזה הזה ואני שמחה שהוא עלה ואני מקווה שיראו אותו הרבה אנשים ויידעו איך הייתה פה ההתחלה."

הסיפורים הבאים ימחישו בפניכם שהאקשן האמיתי, רבותיי, התרחש פה לפני כמאה שנים, עוד הרבה לפני שמישהו מאתנו היה בכלל בתכנון. גיל כמו 92 מעניק לגרי זכויות מופלאות כמו להכיר אישית גם את מניה שוחט, אמנם היכרות קצרצרה אבל כזו שהספיקה כדי לגרום לגרי לכתוב עליה מחזה, למעלה מ-60 שנים לאחר מכן. 
 



רחל ינאית בן צבי. מימין: מקור וויקיפדיה. משמאל: עומדים מימין לשמאל: רחל ינאית, ישראל שוחט, מניה שוחט. יושב במרכז: יוסף סטרומזה

עולם חדש, שוויוני וחופשי
 
"בשנת 1951 באתי לבקר, כמנהגי, את רחל ינאית ואת יצחק בן צבי (נשיאה השני של מדינת ישראל, ורעייתו, סופרת, מחנכת ופעילה מרכזית בתנועת העבודה – ט.ג.), "בצריף שבו הם גרו בשכונת רחביה שבירושלים", היא מספרת. "זה היה בערך שלוש שנים אחרי שרצחו את עלי, בנו הצעיר של בן צבי ואת ששת חבריו. עלי היה בחור יוצא מן הכלל. מקסים בכל המעלות. הייתי חברה שלו והייתה בינינו אהבה מאד גדולה. עמדנו להתחתן בנהלל שבה נולדתי וגדלתי, בערך שבוע אחרי שקרה האסון הזה. בחתונה במושב כל המושב משתתף, והייתה תכונה גדולה לקראת החתונה, וב16 במרץ 1948  הרגו אותם במארב. הטעו אותם. שלחו אל השדות פרות, ושבעה חבר'ה שעלי היה המפקד שלהם הלכו לגרש את הפרות ואז תקפו אותם והם נלחמו עד שנגמר הכדור האחרון וכולם נפלו. זו הייתה התחלת מלחמת השחרור. זה היה אסון נורא.

"זו הייתה תקופה מאוד קשה בשביל רחל ינאית ויצחק בן צבי וגם בשבילי כמובן, ואני הייתי באה לבקר אותם מדי פעם בצריף הצנוע בשכונת רחביה שהם קנו משאריות הצבא הבריטי. וכשבאתי לבקר, פתאום, בחדר הקטן שבדרך כלל הייתי מתארחת בו, שכבה אישה רזה, נמוכה, ששתי העיניים שלה היו חבושות, ורחל הכירה לי אותה. 'תכירי, זאת מניה שוחט, חברתנו הקרובה ביותר עוד מימי ארגון השומר ואנחנו הזמנו אותה להתארח אצלנו כדי לטפל במרפאה של רופא העיניים המפורסם ד"ר טיכו שעובד ב'הדסה' בירושלים. מכיוון שמניה תמיד עסוקה ואין לה זמן לספר ולכתוב על המעשים של עצמה', כך רחל אמרה לי, 'אני החלטתי לנצל את זמן מחלתה ולראיין אותה, ולספר במקומה את הסיפור של מניה. ואני שואלת אותה וכותבת אותה בכל רגע אפשרי'.

"רחל הייתה מאוד חרוצה והיא ניצלה את זה שמניה הייתה מתארחת אצלה וממילא שכבה עם עיניים מכוסות ולא יכלה לעשות עוד דברים באותו זמן, אז היא הייתה מראיינת אותה. אחרי כמה שנים היא שלחה לי את הספר שכתבה למניה בסגנון עיתונאי אבל בהרבה הערכה ואהבה אליה, ואני קראתי בתדהמה כי ממש לא ידעתי הרבה על מניה והיה לי מאד מעניין לקרוא אותו.

"אני רוצה רק להקריא לך כמה שורות מצוטטות מהספר של רחל, איך היא פחות או יותר העבירה אותה. וזו ההגדרה של רחל בספר: 'מניה שוחט הייתה בין הנשים הבודדות שכבר מתחילת המאה הקודמת, 1900, חלמה ונלחמה על עולם חדש, שוויוני, סובלני וחופשי לכל אדם בכל דת בכל ארץ ולכל עם. זה התחיל בארץ הולדתה ברוסיה כשבגיל 16 התנדבה לעזרת תושבי כפרים נחשלים, לימדה אותם קרוא וכתוב, והמשיך עם אישיותה הבולטת בתנועת העבודה בארץ, שהיא הייתה מקובעי ערכיה וסמליה של העלייה שנייה. הייתה זאת מניה שייסדה את הקולקטיב הראשון בסג'רה, הקולקטיב שהיווה את הבסיס לקיבוץ ולחינוך המשותף שהתפתחו לימים בארץ. עוד בחייה הפכה מניה לאגדה על אומץ לבה, תום נפשה ואמונתה באדם'. 
 

פנינה גרי, צילום: אפרים קדרון

"היא הייתה כל כך טובה"
 
"אני כתבתי את המחזה בהשראת הספר שרחל כתבה. רציתי לספר לדור הצעיר על מניה וחבריה, רציתי שידעו איך נבנתה הארץ הזאת ומי בנה אותה. מניה הייתה אישה מאוד מאוד חכמה, חזקה, עומדת על שלה, עצמאית וטובת לב. היא הייתה כל כך טובה. קשה לתאר כמה מקרים של עולים חדשים, של אנשים פרטיים שמצבם היה קשה והיא הייתה אוספת בשבילם תרומות, כותבת מכתבים, היא הייתה מעין ממשלה של איש אחד.

"היא הייתה כותבת מכתבים לסטלין, לרוזוולט, ולכל מיני מנהיגים בעניין של העם היהודי. הכל היה לה אכפת. לכל אחד היא דאגה. היא כתבה למנהל בית חרושת אתא מכתב כדי לאסוף תרומות לעולה חדשה שלא היה לה איפה לגור. כשבאו העולים בתקופת המעברות היא עזבה את הכפר וגרה באוהל במעברה בפרדס חנה יחד עם המשפחה. היא דאגה לכל המשפחות שנתקלה בהן שם באופן אישי.

"הייתה נוסעת לחו"ל לאסוף כספים וקונה בשאריות הפרוטות שנשארו לה סוכריות ושוקולדים ובאה לכפר גלעדי עם כיסים מלאים בממתקים והייתה מחלקת לילדים. לא היה דבר שנתקלה בו שהיא לא ראתה איזה חלק של אחריות שלה כבנאדם מהציבור שצריך לעזור ולדאוג. היא הייתה באמת אישיות יוצאת דופן." 
 



מניה צילום: אילנה בן יעקב


"ישראל שוחט אהב הרבה נשים"
 
 
אנחנו זוכים להכיר בעיקר את הצדדים הממלכתיים והציבוריים של אייקונים מסוג כמו זה של מניה. מה את יודעת לספר על המקום האישי בחייה של האישה הזו?

"אני פגשתי אותה רק בפגישה הזו המיוחדת, ובשנה האחרונה הכרתי את הנכדה שלה, אישה מרשימה מאוד, מקסימה, ושמה רון מיבר. היא סיפרה לי עוד הרבה דברים קצת יותר פרטיים על מניה. כי את יודעת שהדור הזה, גם רחל ינאית וגם מניה, הם לא היו מדברים על דברים פרטיים כמו יחסים של בעל ואשה, בגידות, אהבות. לא היו מדברים. היו רק רמזים. בכל הספר של רחל יש רמז אחד שישראל שוחט היה איש שאהב הרבה נשים. ישראל ומניה חיו רוב הזמן פחות או יותר בנפרד, היא בכפר גלעדי והוא בתל אביב.

"לילה אחד, בשנת 1921, כשמניה הייתה בכפר גלעדי וישראל בתל אביב, בתקופה שבה הערבים התקיפו ביפו ריכוזים של יהודים – באחד הריכוזים האלה היו ברנר וחברים שלו שנהרגו שם – ולקבוצות היהודיות שהתרכזו שם לא היה נשק, מניה החליטה לקחת נשק מהסליק של כפר גלעדי, תפרה כיסים במעיל שלה ובסינר והכניסה לשם את הנשק. היא נסעה באוטובוס לתל אביב, הגיעה בלילה וחשבה לישון אצל ישראל. היא מאוד אהבה את ישראל, והייתה כאילו מבינה אותו ואת התנהגותו.

"אז היא באה אליו בלילה וביקשה אם אפשר לישון אצלו כי היא צריכה בבוקר השכם השכם לקום ולצאת ליפו כדי לא להיפגש בצבא הבריטי שהיה שם בריכוזים מפוזרים, ולא בפורעים הערבים.  אז ישראל לא יכול היה להכניס אותה הביתה. הוא אמר לה, 'מניה, תסלחי לי, אני לא לבד'. תמיד היו אצלו נשים. הוא היה נחשב לדון ז'ואן גדול. בסופו של דבר הם חזרו לחיות ביחד. הם ביררו את היחסים ביניהם ואז מניה אמרה, 'לא הייתה לי ברירה. אהבתי אותו ואני אוהבת אותו'. והיא חזרה אליו. הוא היה חולה וזקן והיא באה לטפל בו.

"אלה היו יחסים מסובכים, אבל בספר רחל לא מזכירה את זה. הנכדה סיפרה לי כמה סיפורים, גם על הבן של מניה, גדעון. היו איתו הרבה קונפליקטים. לו ולאחותו היו חיים מאוד קשים במצב הזה שרק האמא הייתה בכפר גלעדי, בלי אבא, ולא הייתה להם דירה משלהם כי מניה הייתה חוסכת על כספי ציבור, אז היא ישנה על מיטה מתקפלת של אחת מהחברות שלה, והילדים ישנו בבית הילדים, ככה שהיו הרבה מצבים קשים והייתי צריכה לדלות את זה ולחפש את זה, כי אי אפשר לכתוב דרמה בלי שיהיו כמה רגעים מאוד דרמטיים. יש הבדל גדול בין דרמה ובין עיתון. אז מה שהצלחתי לאסוף הכנסתי גם למחזה וזה בהחלט חלק מהחיים של האנשים. מעניין איך האנשים אז, מניה והחברות שלה והמשפחה שלה, איך הם קיבלו את צורת החיים הזו. היה להם כבוד גדול לכל בנאדם ולרצון הפרטי שלו." 
 



מניה צילום: אילנה בן יעקב



חיה למען העם
 
ממה שאת מספרת אפשר להבין שיש פער מאוד גדול בין האכפתיות והדאגה שלה כלפי הקהילה לבין הטיפוח של משפחתה שלה

"נכון. היא חשבה שהצד הציבורי יותר חשוב מהצד הפרטי ואדם צריך לחשוב קודם על הציבור מאשר על עצמו והיא ממש הגשימה את זה בחייה ויש חלק די חשוב במחזה שהבן שלה מאשים אותה, והיא עונה לו."

לך עצמך יש תחושה של ביקורת עליה בתחום הזה?

"אולי בעניין של הילדים, אבל אי אפשר היה למצוא פשרה בנושא הזה כי אם את מתמסרת ונוסעת בשליחויות ועובדת כדי לאסוף כסף לקנות נשק - הרי הבריטים, אל תשכחי, לא הרשו לאנשי היישוב להחזיק נשק - הכל היה צריך להיות בגנבה ובסליקים, והיא הייתה צריכה לנסוע לחו"ל להשיג כסף.  עוד ברוסיה מניה הייתה פעילה בחוגים הרוסיים של ההתחלה של הקומוניזם. היא הייתה פעילה גם בהקמת מפלגה יהודית קומוניסטית וחשבה שהפתרון של העם הרוסי יכלול בתוכו גם פתרון לבעיה היהודית ברוסיה, אבל אחרי פרעות קישינב ב-1903 היא די התייאשה מאפשרות של פתרון לעם היהודי ברוסיה. לפני זה היא לא הייתה ציונית בכלל, ואחרי פרעות קישינב שני האחים שלה שהיו מאד פעילים במפלגה הציונית עלו לארץ וגרמו לה להגיע במרמה כשאמרו לה שאחד מהם חולה וביקשו שתבוא לבקר באותו בארץ.

"כשהיא באה ארצה הם עשו לה טיול סוסים לאורך ולרוחב הארץ, כי היא מאוד אהבה לרכוב על סוסים עוד ברוסיה, ובצורה כזאת עירבו אותה בבעיות של התחלת העלייה השנייה. זו הייתה תקופה מאד קשה ומסובכת, גם עם היחסים עם הערבים וגם עם עבודה ופרנסה. אומרים שרק שני אחוז מאנשי העלייה השנייה נשארו בסופו של דבר בארץ. כשהתחילה המלחמה בין התורכים לאנגלים ומצב היישוב היה קטסטרופה ולאנשים ממש לא היה מה לאכול אז רבים מהם ירדו מהארץ, ובתקופה כזאת, אם באת כבר, רצית לעשות את מה שצריך ולעזור, ולא להסתגר ולדאוג רק לעצמך ומניה הייתה מהראשונים שמתגייסים לכל דבר. יש עוד המון סיפורים על כל מיני מבצעים. קשה לתאר איך האישה הזו חיה, אפשר להגיד, למען העם." 
 


מניה צילום: אילנה בן יעקב

"אכלו רק בצל ולחם"
 
איך בחרת, מכל זה, על מה לשים דגש בהצגה של שעה, שעה וחצי?

"הדגש הוא על מניה ועל התקופה. על המצב בקיבוץ, שלמשל היו ימים שממש לא היה אוכל. האוכל שהיה בקיבוץ נגמר והאוכל שהיה צריך להגיע לא הגיע, היה רק בצל שהצליח באותה שנה ולחם. והם פשוט אכלו בצהרים רק בצל. הם עשו קציצות מבצל וחתיכות בצל עם לחם ובכל זאת שרו ורקדו ועשו מזה חגיגה שלמה, בזמן של מצבים ממש קשים.

"בואי נגיד ששליש מהמחזה הוא על התקופה של מניה ברוסיה, זאת אומרת תחילת המאה, כשמניה הייתה בשנות ה-20 שלה והייתה מאד פעילה בתנועה המהפכנית הרוסית וגם התנדבה בקבוצה של אנשים שהתנדבו ללכת לכפרים באזור של סיביר וללמד קרוא וכתוב באוזרים מאוד מוזנחים, ועוד שני שליש מהמחזה זה כבר על התקופה שהיא חיה בארץ. בהתחלה בסג'רה, בקומונה, ואז, בסופו של דבר, הם עברו לכפר גלעדי שהוקמה, נהרסה ואחר כך הוקמה שוב."

את ההצגה מעלה "קבוצת התיאטרון הירושלמי" בשיתוף פעולה עם יד בן צבי.  נירית כליפא, האוצרת של יד בן צבי, התעניינה בהעלאת מחזה על אחת הדמויות שתרמו רבות להיסטוריה של מדינת ישראל ויצרה את השידוך עם קבוצת התיאטרון הפרינג'ית הירושלמית - ופרינג' הוא חלום ותיק של גרי, שהחלה את דרכה בלימודים אצל לי שטרסברג, המורה המיתולוגי שהמציא את שיטת המשחק האמריקאית עמה מזוהים שמות כמו פול ניומן, מרלון ברנדו, דסטין הופמן, אל פצ'ינו, ג'יימס דין ומרילין מונרו.


מרלין מונרו, 1953, צילום מתוך הסרט: "River of No Return"

"מרילין מונרו הייתה חולה"
 
"מרילין מונרו הייתה שלושה חודשים בכיתה של שטרסברג, בתקופה שהייתה נשואה לארתור מילר. היא הייתה נחמדה", אומרת גרי. "מין עדינות כזאת הייתה לה, צורה מקסימה, ואני לא אשכח שהיא באה ועשתה קטע ממחזה של יוג'ין אוניל. היו עושים שם קטע עם עוד שחקן אחד או שניים, וכל הכיתה הייתה אומרת ביקורת, ואחר כך לי היה מסכם. בשיעור הבא היו עושים עוד פעם את הקטע על פי התיקונים שכל החברים יעצו. אז היא הייתה משחקת ממש כמו איזה ציפור נפחדת. הקול שלה היה כמו מבוהל, היא הייתה כל כך כאילו רדופה באיזה פחד שדים או משהו. והיא הייתה באמת רק שלושה חודשים ואחרי זה הפסיקה לבוא. 

"אחר כך ראיתי גם סרט פה על ארתור מילר והבנתי את פשר הפירוד ביניהם. היא הייתה חולה. חולת נפש ממש. היא הייתה מאושרת איתו והוא אהב אותה, והיא קלקלה את כל היחסים עם הפחדים שלה. היא הייתה יפהפייה מבחינת נשיות. לא יופי רגיל. יופי עדין כזה. הייתי איתה פעם במעלית כשהיא ברחה מקהל שהצטופף ליד מכסה התחנה של הסאבווי שבו היא עמדה כשהשמלה שלה מתנופפת ברוח. אנשים חיכו לה ורדפו אחריה כדי לראות אותה והיא הלכה למעלית כדי לעלות לבית הספר של שטרסברג, וגם אני הגעתי למעלית.

"היא לבשה מעיל גשם סגור לגמרי ומטפחת שחורה ומשקפיים שחורים, כמעט שאי אפשר היה להכיר אותה, והייתה מצטופפת בפינה של המעלית. עלינו לכיתה, והיא ישבה בשקט ובסוף עשתה את הקטע שלה, ואז החברים מהכיתה אומרים מה שהם חושבים שהיא יכלה לשפר, וזה היה מעניין לראות, אבל היה קשה לשמוע מה שהיא מדברת. כל כך הייתה מפוחדת. זו הייתה תקופה מאד מעניינת. זה לא היה פשוט, כי לי באמת לא היה ניסיון קודם במובן המקצועי, וגם אנגלית לא יודעים כל כך טוב וצריך ללמוד הכל בעל פה, אבל היה מאוד מאוד מעניין."
 
תפאורה שנכנסת למונית
 
ואיך מכל זה את מתחברת לפרינג'?

"תראי, אני 67 שנים בתיאטרון. כשלמדתי בניו יורק התאהבתי בפרינג' וממש אמרתי לעצמי שכשאני אחזור אולי תהיה לי האפשרות ליצור פרינג' גם בארץ, ובאיזו שהיא צורה שזה גם יתפרנס ויפרנס. אז כשחזרתי, בשנת 58', באמת התקבלתי בהתחלה ל'קאמרי' ועשיתי כמה תפקידים קטנים, אבל כל הזמן חלמתי על הפרינג' הזה שאעשה. ראיתי באמריקה את 'דלתיים סגורות' של ז'אן פול סארטר ומאוד רציתי לעשות אותו בארץ. הבאתי את המחזה, קניתי את הזכויות והתחלתי לעבוד עליו לאט לאט, במחתרת. עבדתי כשנה עד שמצאתי שחקנים ובמאי והוא עשה לנו הצגה שהצליחה מאד וזה נתן בסיס להקמת תיאטרון. ואז הלכנו ל'כסית' וביקשנו מאלתרמן הצעה לשם לתיאטרון. אז שלוימל'ה שבא, הבעל של זהרירה חריפאי ואבא של איה שבא, השחקנית, אמר לנו, למה שלא תקראו לתיאטרון 'בזווית של פרבר', ואמרנו, זה יופי, זה מתאים לרעיון שלנו על פרינג' ישראלי, וככה היה תיאטרון 'זווית' שהיה קיים תשע שנים.

"במלחמת ששת הימים הופענו לצבא בלי כסף ונכנסנו לחובות וביקשנו תמיכה משר התרבות אז, זלמן הרן, והוא לא הסכים לתמוך בתיאטרונים קטנים. אז הוא הציע שאנחנו, שלושת המנהלים של 'זווית', ניכנס להבימה, ושם ראיתי את המרתף שבו היו צובעים את התפאורות אז הצעתי הצעה מאוד מפורטת בכתב להקים סדנה למחזה מקורי כי עוד לא היו אז מספיק מחזאים מקוריים. ככה קם 'הבימרתף', שזה שם שתרצה אתר נתנה לי.

"פרינג' זה תיאטרון עצמאי פרטי שבדרך כלל לא נתמך. בשנים האחרונות יש קצת תמיכה מהממסד אבל אז כמעט ולא היה כלום ואת עושה הכל על אחריותך, בונה את התפאורה, משחקת, מנהלת, מוכרת, הכל. זה מכריח אותך לעשות מחזות קטנים, לא עמוסים בתפאורה ובחפצים, יותר מרוכזים בטקסט, עם פחות אנשים. משהו שנכנס באמת למונית, לא יותר מזה ואולי אפילו פחות, אבל משהו איכותי מאוד שיקנו אותו בגלל החומר ולא בגלל כל האפקטים התיאטרליים. וכמובן, זה צריך להיות ברמה אז בדרך כלל את עושה את זה עם שחקנים צעירים שרק גמרו בית ספר ומוכנים לעבוד בלי כסף ורק אחר כך, כשיש הכנסות, מתחלקים.

"גם ההצגות שאני רואה היום זה במסגרת העבודה שלי בוועדה של 'קיפוד הזהב' שזה פרס של תיאטרון הפרינג'. את רואה בהצגות האלה שחקנים צעירים שמתפתחים על ידי זה שיש להם איפה לעבוד כשהם גומרים ללמוד ואת רואה כמה שזה חשוב כל הפרויקט הזה."

את עצמך לא משחקת יותר?

"אני כבר מזמן לא משחקת. שיחקתי בערך 20 שנה וברגע שאורנה פורת ביקשה אותי להיות מנהלת אמנותית בתיאטרון לילדים ולנוער המשכתי ליצירה של המחזה וזה עניין אותי יותר. הפעם הראשונה שבה ממש ביימתי הייתה ההצגה שלי, 'סיפור אהבה', בחוסר ברירה, כי לא מצאתי במאי צעיר שהסכים לעבוד בלי כסף. הייתי כבר בת 80 כשביימתי את זה, ואחרי זה כל כך מצא חן בעיניי עניין הבימוי שהתחלתי לביים עוד הצגות." 


פנינה גרי, צילום: אפרים קדרון

עיבוד ובימוי: גבריאלה לב, מוזיקה חיה (פסנתר) ועיבודים: סער שני, רן כהן, ניהול מוזיקלי: רונית רולנד, עיצוב תאורה: אדם רוטבליט, הקרנות: יונתן פרידמן, אדם רוטבליט, עיצוב סאונד: יונתן פרידמן, עיצוב תפאורה, תלבושות ואביזרים: גבריאלה לב, טליה רגב, ליאת ורדי-אלשטיין.

משתתפים: צהלה מיכאלי - מניה, סער שני - ישראל, גדע, שוטר, רן כהן - אבא, זובאטוב, יגאל, מלשין, חנקין, ענבל מילוא-בכר - רחל, חייקא, קיילה.  

19 בפברואר, 4 ו-30 במרץ 2020 ב-20:30 בבית מזי"א בירושלים. להזמנת כרטיסים: 02-6244584 

 לרכישת כרטיסים

לרכישת כרטיסים בבראבו 


למועדי מופעים >

19/01/2020   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע