מחול - הניסים והנפלאות של ליאור שוב

היוצרת הישראלית שחיה בצרפת מביאה לפסטיבל ישראל מופע שכולו אלתור וחיים בכאן ועכשיו

חופש, מרחב, נוכחות בתוך הרגע, מקום, קבלה, הכלה – הרבה מאוד מילים שיש להן קשר הפוך למציאות בימים אלה, עולות שוב ושוב, ולא במקרה, בשיחה עם ליאור שוב, יוצרת ישראלית שחיה כ-15 שנים בצרפת, ומתיכה את האמנויות השונות בהן התמחתה - מאמנות רחוב, דרך אמנות האלתור ועד מוזיקה וליצנות - לערב ייחודי שיתקיים בפסטיבל ישראל 2023, תחת הכותרת "סולו קולקטיב, ליאור שוב מאלתרת פסקול המתנה לניסים ונפלאות".

"יש לי הרבה ניסיון בלא לדעת"

"זה מופע ישיבה על הרצפה", מספרת שוב, "שיכולים להיכנס אליו רק תשעים איש. אני באה עם כל מיני כלים: יוקללה, גיטרה, שני חלילים, שאני מנגנת עליהם – או לא, בלי מיקרופונים שמפרידים ביני לבין הקהל, במרחב מאוד חשוף וריק, שמחזיר את האווירה של פעם, של הרחוב, של משהו עתיק, של להיות ביחד עם כמה שפחות פילטרים ולעבוד גם עם מה שאין.

ליאור שוב, צילום: Virginie Meigne

"זו הזמנה לפגוש מישהי שהיא בעצם לא יודעת, אבל שיש לה הרבה ניסיון בלא לדעת. לפגוש מישהו שבאה לגלות איך חיבור נוצר, איך קשר נוצר, איך אני, כסולו, חושפת את הפגיעות שלי, וגם איך זה יוצר קולקטיב. איך הפגיעות, חוסר הידיעה, השאלה הפתוחה הזו של מה יהיה, מה קורה, פותחים את הגבולות של מה זה להיות ביחד. אני גם באה לשיר שירים, אבל גם לעבוד מתוך הרגע, מתוך מה שקורה.

"זה גם אימון על איך אנחנו נותנים כוח אחד לשני. כי היום אני זו שמופיעה בתוך המעגל הזה, וזה מלמד אותי למצוא בתוכי מנהיגה שיכולה להוביל משהו, וביום אחר מישהו אחר יהיה בתוך המעגל ויוביל. אני מרגישה שזו תרופה שהמון אנשים צריכים היום, פשוט לשיר ולרקוד ולשחרר. יש כל כך הרבה מתח. אז היום אנשים באים לעזור לי להשתחרר אבל ללמוד גם איך משתחררים ביחד".

"הליצנות הייתה רק דלת"

מגיל עשרים, בערך, החלה ליאור שוב את דרכה האמנותית כשניגנה ברחובות תל אביב, למדה משחק, ליצנות ותנועה וחיפשה את הדרכים בהן תוכל להביא את עצמה לידי ביטוי בצורה המדויקת ביותר. בהמשך דרכה נסעה לחקור וללמוד דרכי הבעה אמנותיות ברחבי אירופה ובשנים האחרונות השתקעה בצרפת כנמל הבית שלה.

"כבר 15 שנים שאני גרה בחוץ לארץ", היא מספרת. "לאחרונה עברתי מפריז לטבע ועכשיו אני גרה בהרים. נסעתי לאירופה כדי ללמוד להביע את מי שאני דרך אמנות הליצן, אבל הליצן היה רק דלת. לא עשיתי ליצנות. השתמשתי בה ככלי כדי להיות נוכחת באופן עירום, לא מעובד, בלי קביים. פשוט להיות נוכחת עם אנשים וליצור קשר מתוך האינטימיות. המוזיקה הגיעה תוך כדי שניגנתי ברחוב ופגשתי אנשים, וגם מצורך להביע באופן יותר פואטי. כמו ללוות את הדרך שלי, גם באופן סימבולי. ללוות את הדרך הזאת של איך להיות אני בלי להתפשר.

"אז המוזיקה מלווה את זה, המילים מלוות את זה, אמנות האלתור מלווה את זה, אפשר להגדיר את זה כשירים אינטימיים שמלווים מרחב לחופש. בדיקה של איך חופש יכול להתפשט בתוך חלל. חופש פשוט, חופש שמגיע מתוך קבלה של מה שקורה עכשיו. גם דרך מי שנמצא בתוך החדר, כי זה מפגש עם הקהל. אני באה לפגוש בני אדם שלאיזשהו רגע אנחנו נהיים מעין שבט או משפחה, והקהל תומך בתהליך הזה של החופש שלי. וכמה שאני יותר מצליחה להיות בחופש, ככה החופש גם נותן השראה. חופש לא לדעת, חופש לשיר באופן שהוא לא בהכרח טכני, שירה שמגיעה מתנועה אורגנית כלשהי, מתוך איזו שהיא זרימה. חופש להיות.

"זה מסע של לגלות מה עוזר לחופש לקבל מקום, איך עובדים עם מתח, איך אני מאפשרת לעצמי להיות כל הזמן מי שאני בעזרת זה שאני משתפת את זה עם אנשים, ואז האנשים רואים שגם הם יכולים להיות. שלא חייבים להכין הכל מראש. זה כמו אמנות שחרור כזו שעוסקת בחשיפה שנותנת מקום למה שבאמת עובר דרכי עכשיו בלי לנסות להסתיר את זה. כמו לצאת מהארון של עצמי, לצאת מכל מגבלה שאני שמה לעצמי. זה כמו אמנות של להתאמן על איך להתרווח בתוך חוסר הנוחות, בתוך דרך שאין לה, בהכרח, צורה ברורה. אני לא יכולה להגיד מראש מה יהיה בהופעה. אני יכולה לומר שיש לי יוקללה, גיטרה, שני חלילים, אני מנגנת על הגוף, ויש גם את כל האנשים שפגשתי בכל המסעות שלי, שגם הם בתוכי".

ליאור שוב, צילום: Virginie Meigne

"חגיגה של להיות אני"

מאיזה מקום ביוגרפי נובע הצורך הכל כך אינטנסיבי לחפש את הקול שלך?

"הייתי ילדה שגדלה במושב באזור השרון, כפר חרוצים, ועד גיל 17 בערך לא ידעתי כמה געגוע היה בתוכי לחופש להיות ולהביע בלי להתפשר על עצמי. זה הוביל לתהליך של חיפוש, גם דרך עולם ההבעה והאלתור. למדתי בארץ אצל כל מיני מורים שעובדים עם האמנות שהיא אמנות הרגע. באתי ללמוד להביע כי היו כל כך הרבה איסורים בתוכי, ורק עם השנים קלטתי שאני בתהליך מאוד אינטנסיבי פשוט בשביל למצוא מקום שיש בו רשות להיות. שיש בו חגיגה של להיות אני.

"הייתה הרבה בושה. המון בושה. כל התהליך הזה של החשיפה גם קשור לבושה ולביישנות. היום אני עובדת עם הביישנות הזו. זו לא חשיפה של 'לא אכפת לי מכלום'. להפך. אכפת לי מאוד. אני לומדת לעבוד עם הביישנות. בדיעבד אני חושבת שנמשכתי אל הליצנות כי נמשכתי למקום שאין בו שיפוט. למרחבים שבהם מה שאני חווה עכשיו יותר חזק מהתוצאה של מה זה יביא. אני חושבת שזה היה מין תהליך ריפוי של לחזור להרגיש. היה ניתוק מאוד גדול לפני כן, של אני עושה המון דברים אבל לא יודעת מה אני חווה. זו מעין הישרדות כזו של 'רק תקבלו אותי'. ועכשיו יש מקום. יש לי יותר ניסיון עם להכיל את כל מה שלפני כן לא היה לו מקום להיות מוכל.

"אז אני בעצם באה לחלוק את תהליך ההכלה הזה שמתוכו אפשר לעשות מוזיקה, אפשר לרקוד, אפשר לכתוב שיר, אפשר לדבר על פוליטיקה, אפשר לעשות מסאז' למישהו, אבל מתוך מקום של הכלה, לא של הישרדות. היום יש לי יותר כלים ללוות את עצמי. המוזיקה זה כמו כלי ליווי לצורך הזה להיות בחיבור. להיות בתוך הרגע. והמוזיקה מלווה את הרגע הזה. אני מחפשת מקומות של חיבור אינטימי עם מי שאני, עם כל הקולות שבתוכי, אני מחפשת להרחיב את הגבולות של מה אפשרי לחלוק ביחד מתוך מקום לא מעובד שבו הרבה דברים קורים מתוך הרגע. אני באה לחלוק את המסע של איך להיות בקבלה של מה שקורה עכשיו, ולתקשר את זה. אני בעצם באה לתקשר".

"אנשים היו צוחקים לי בפנים"

את חיה בצרפת כבר 15 שנים

"הופעתי במשך כמה שנים ברחוב וב-2013 הגעתי לפריז, הופעתי באיזשהו בר ודי מהר ראה אותי מישהו והתחלתי לעבוד עם סוכן. הסוכן התחיל למצוא לי כל מיני הופעות בברים של שאנסונים, ואז התחלתי לשיר בצרפתית פשוט כי אנשים לא מדברים שם אנגלית. למדתי צרפתית כי רציתי להופיע בברים המיתיים האלו, כי זה הרגיש לי מאוד פואטי. עברתי דרך ללמוד צרפתית ולשיר בצרפתית כדי להופיע בכל מיני מקומות עד שהבנתי שאני מתפשרת ועושה הרבה צעדים בשביל להתקבל ולהתאים את עצמי, ואז חזרתי חזרה לאיזו ראשוניות כזו של לשיר בשפה שהיא ג'יבריש ולפעמים גם בעברית. פשוט לעבוד עם מה שמגיע.

"בעשור האחרון אני מופיעה יותר בתיאטראות, דרך המוזיקה. ההופעות שלי בצרפת הן באולמות יחסית חשובים פה, בפריז, וגם כאן אני מופיעה כשאנשים יושבים סביבי על הרצפה. לפני כמה שנים לא הייתי יכולה לעשות את זה כי אנשים היו צוחקים לי בפנים שאני לא יכולה להמציא את הגלגל בתוך אולמות. בצרפת יש לי גם את הסטטוס אמנים. זה סטטוס כזה שאם אתה עושה משהו כמו 45 הופעות בשנה אז הוא מתחדש ובעצם המדינה כמו נותנת לך משכורת.

"אז מ-2013 יש לי סוג של משכורת חודשית, קטנה אמנם יחסית, אבל כזו שמאפשרת לי לעשות את הפרויקטים שלי מבלי להתמסחר. יש לזה גם צדדים מאתגרים כי זה מאוד צרפתי ואני לא צרפתייה בשום אופן, אז צריך לעבוד בתוך צרפת ובתוך סטרוקטורות שהן צרפתיות, אז זה מגביל קצת את הבינלאומיות של החיים. לפני זה טיילתי יותר בעולם ובשנים האחרונות זה נהיה יותר בצרפת כדי לשמור על הסטטוס אמנים".

ליאור שוב, צילום: Virginie Meigne

האויב שלי הוא בתוכי

המילים שאת מסתובבת סביבן מתקשרות ישירות למה שעובר עלינו כאן בארץ. מילים כמו חופש, הכלה, מקום. נדמה לי שאלה תהליכים ששוטפים עכשיו גם מקומות רבים נוספים בעולם. את חווה את הקונפליקטים האלה בצרפת?

"כן. אני חווה את זה באופן קצת אחר. עכשיו בארץ יש משהו מאוד אינטנסיבי שקורה. בצרפת זה בגלים. לפעמים אלה גלים שאפילו מזכירים את הגלים שיש בארץ. אנשים שיוצאים להילחם על דמוקרטיה, זה מעין מהלך גלובלי, אבל יותר מלדבר על הדברים החיצוניים שקורים, אני מרגישה שהמון אנשים עוברים תהליך פנימי בתוך זה, של מה זה חופש בשבילי, איפה אני שמה את תשומת הלב שלי, ואיפה הצורך להיות באמת ביחד. אני חושבת שמשהו שקורה באופן גדול הוא שהמון אנשים רואים את כל מה שקורה דרך מסכים וכלים תקשורתיים, ומפגש אינטימי - להיות רגע ביחד בתוך חוסר ידיעה, לא לדעת ביחד, אני מרגישה שזה שריר שאנחנו צריכים אותו. כי אנחנו מאוד מפחדים כל הזמן שיהיה גרוע יותר, ויכול להיות שיהיה, אני לא אומרת שזה לא מפחיד, אבל גם לקלוט איפה הכוח שלנו, מה הכוח היוצר שלנו ומה אנחנו כן יכולים ליצור עכשיו ביחד.

"במה שקורה בארץ יש המון צדדים, אז הרבה מהעבודה היא לחבר את הצדדים האלה בתוכי. האויב שלי הוא בתוכי. זה ללמוד לשמוע את הצדדים שלפני כן הייתה בהן מחלוקת, ולעשות להם מקום. שניהם יכולים לשיר מתוכי. זה תהליך של איחוד. לא איחוד שבורח מייחודיות. בגלל זה גם הערב נקרא 'סולו קולקטיב'. אני מרגישה נפרדת ומתוך ההיפרדות הזו אני באה לחבור. גם בתוך כל הקולות שמופרדים בתוכי וגם עם האנשים בחוץ. לעבוד עם הייחודיות, ולאחד קולות שהיו במאבק. לעשות להם מעין תהליך החלמה."

סולו קולקטיב, ליאור שוב מאלתרת פסקול המתנה לניסים ונפלאות
יום חמישי, 10 באוגוסט, 22:00, אולם וויט בוקס, בית הספר לתיאטרון חזותי