סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מחול
לוח האירועים 2019 אוקטובר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ריאיון
 
מאת: מרב יודילוביץ' תאיר סיבוני: גאה ב"סוליקא"
 

 
 
סוליקא גדלה בי הפוך. זה הקול קורא ששלח אותנו הביתה ואני מרגיש הרבה יותר מחובר לזהות המזרחית שלי כתוצאה מזה. זו גאווה שצמחה בי ולא הייתה שם קודם. החיבור הנפשי והרגשי גדל תוך כדי עבודה."
תמלילן המחזמר המזרחי הראשון שנכתב על ידי יוצרים מזרחים ועולה בתיאטרון באר שבע מדבר על אפליה תרבותית וייצוג לא שוויוני


זה קרה כמו באגדות. קול קורא שפרסם פסטיבל מחזות הזמר בבת ים לפני כשנתיים משך את עיניהם של שני מוזיקאים צעירים שהחליטו בלי למצמץ לקפוץ אל המים. הנושא היה יהדות התפוצות והשניים, בוגרים טריים של בית הספר למוזיקה רימון, מאור סבג ותאיר סיבוני, שגדלו במשפחות ממוצא צפון אפריקאי, החליטו להציף סיפור-עם מוכר בקרב יהדות מרוקו על נערה יהודייה מטנג'ר שנאלצה לבחור, אי שם בראשית המאה ה-19, בין אהבת בן המלך לבין דתה.
 
"הכל סקרן אותי"
 
"הכרתי את השם 'סוליקא' אבל לא את פרטי הסיפור", מספר תאיר סיבוני, מי שאחראי על מילות השירים של המחזמר החדש שהציג בבכורה במסגרת הפסטיבל בבת ים אך עולה בימים אלה בגרסה מוגמרת על במת תיאטרון באר שבע בבימויו של רפי ניב. "כשמאור הציע שנעבד את הסיפור, עשינו בדק בית וחזרנו אחורה לחפש תיעוד ומקורות במשפחה. גילינו סיפור שהפך למיתוס שעובר מדור לדור".  

תוך פחות משבועיים נדרשו השניים, שמעידים על עצמם כמי שעד לאותו הזמן לא ממש נחשפו לעולם התיאטרון, להגיש לוועדת הפסטיבל תקציר עלילה ושלושה שירים. "הכל נדחק הצידה. זה הפך להיות הדבר המרכזי", מספר סיבוני שמתפרנס כיום, בין היתר, מעבודה כמפיק מוזיקלי של אמנים צעירים וכמנחה קבוצות של נוער בסיכון.


סוליקא, צילום: מעיין קאופמן


"מוזיקה תמיד הייתה ברקע אבל תיאטרון זה עולם חדש שנפתח", אומר סיבוני, 28, שנולד וגדל בדימונה ומתגורר כעת עם רעייתו בקרית אונו. "בגיל שש למדתי חלילית ואז אורגנית, סקסופון ופסנתר. מוזיקה קלאסית הייתה הדבר המרכזי בחיי למרות שלא חשבתי שזה מה שאעשה כשאהיה גדול. הכל סקרן אותי".

כנער היה חבר בהרכבי פופ והפיק ערבי מחווה מוזיקליים במתנ"ס המקומי. "לא ידעתי אפילו שקוראים לזה עיבוד והפקה", הוא אומר בדיעבד. "לקח זמן עד שגיליתי שיש כזה מקצוע. הייתי ילד טוב - חמש יחידות מתמטיקה, חמש יחידות פיזיקה - מוזיקה הייתה בסך הכל עוד נדבך. אהבתי ספרות ובעצם חשבתי בכלל ללמוד פסיכולוגיה. הכל עניין אותי", הוא צוחק.

לצבא התגייס באיחור של שנה בשל בעיות רפואיות ובאותו הזמן החליט שמוזיקה היא אהבתו המרכזית. חודשים ספורים אחרי השחרור כבר למד בבית הספר רימון ברמת השרון. "ברגע שהגעתי לשם הרגשתי בבית, משהו בהוויה התחבר". ביחד עם בת זוגו דאז עבר למרכז. "אלו היו שלוש שנים נהדרות", הוא נזכר בחיוך, "למדתי אצל המוזיקאים הכי טובים שיש והבנתי מה אני רוצה. שם גם הכרתי את מאור והתחלנו לכתוב יחד".


תאיר סיבוני (משמאל) עם נסרין קדרי ומאור סבג, צילום: רפי דלויה


 
גיבורה טרגית
 
חלוקת התפקידים בין סיבוני לסבג הייתה ברורה: "אני כותב טקסטים מגיל שמונה. יש לי מחברות על מחברות עם שירים כך שהיה ברור שכשמאור פנה אליי שאת מילות השירים אני אכתוב והוא את המוזיקה. זה היה תהליך מאתגר אבל ידענו לתת מקום ולסמוך אחד על השני."

איך זה תפס תאוצה?

"כתבנו שלושה שירים ואחרי שבוע התקשרו להגיד שהתקבלנו לפסטיבל מבין 60 מחזות שהוגשו. זו הייתה תחילת הדרך והיה ברור שעוד הרבה עבודה לפנינו. הסיפור המקורי, כדרכם של מיתוסים, פחות מורכב ויותר פשטני. שאלנו את עצמנו לא מעט שאלות תוך כדי כתיבה.

"יש גרסה למשל שלפיה סוליקא התאסלמה ואז חזרה בה. האם זה נכון? אינני יודע. האם היא אהבה את בן המלך? אינני יודע. אולי. במחזה שלנו היא בוחרת שלא להתאסלם ומוצאת להורג, שזה גם סוף הסיפור המקורי. היא גיבורה טרגית".


סוליקא, צילום: מעיין קאופמן


עד כמה חופש אם בכלל לקחתם לעצמכם בכתיבת הסיפור?

"במקור אין מאבק בין האמונה לאהבה. זו לא שאלה שצפה בכלל כיוון שברור שהאמונה חזקה יותר. במחזמר אנחנו מביאים גם את קולות הסביבה שמקיפה אותה ומדברת על דו קיום, כמו בשיר 'אחים אנחנו' ששכנתה הערבייה שרה ובו היא אומרת שאין הבדל בין דם לדם. הרגשנו שאפשר להבין מהסיפור הזה משהו על החיים היום".

אבל בסופו של דבר הדו קיום הפסיד. סוליקא במחזמר, כמו בחיים, בחרה בהפרדה ולא בחיבור

"אני לא בטוח. סוליקא בחרה את הבחירה שלה אבל היא מלווה בתחושת החמצה מכל הצדדים. זה מחזמר שעוסק בזכות הבחירה וזה נכון לכל בחירה שלא תעשה. היא בחרה על פי צו לבה. יכול להיות שאם הייתה בוחרת באהבה היינו מרגישים עם זה נוח יותר כיוון שהיה למחזמר לכאורה הפי אנד, אבל כשהמשמעות היא לוותר על העקרונות שלך, על הדת, על המסורות ועל האמונה, מה זה אומר? אני חושב שצריך לקבל את הבחירה שלה בסובלנות".

הפרדה מייצגת סובלנות?

"אני לא חושב שזה העניין. היה לנו חשוב להציג דו קיום מסוים כפי שהיה קיים גם במרוקו. יהודים וערבים חיו ביחד בשיתוף ובערבוביה. היה חשוב לנו להגיד את זה וזה אכן נאמר. את אומרת שיש סתירה בין שיר הדגל לסוף?"

לא. אני שואלת מה זה אומר שמצד אחד יש קריאה לדו קיום ומצד שני הבחירה המובהקת היא להתבדל

"הדו קיום או הסובלנות היא לדעת לקבל את הבחירה הזו. זה המפתח של העניין".

הייתה מחשבה לסיים את זה אחרת?

"ממש לא. יש לנו מחויבות כלפי הקווים המרכזיים של הסיפור. בתוך המסגרת הרשינו לעצמנו ליצור הסתעפויות אבל כל זה תוך שמירה על נאמנות למקור".


סוליקא, צילום: מעיין קאופמן


 
"הזהות המזרחית שלי התחזקה"
 
החיבור אל השורשים, לדברי סיבוני, צמח בתוכו תוך כדי עשייה, גם בליווי אמנים צעירים וגם במהלך העבודה על המחזמר. "יש חזרה אל השורשים בקרב צעירים באופן כללי. זה בולט מאוד באמנות ובטח במוזיקה. אנשים צעירים שמחפשים את הקול שלהם מנסים למצוא את הייחוד שלהם דרך המשקפיים האלה והם חוזרים אל הזהות והשורש.

"אני מרגיש שהמודעות במובן הזה מאוד התחזקה. בכל הנוגע אליי, אני מאוד מחובר למסורת. חלק גדול מהילדות שלי הייתי אצל סבא וסבתא שגרו בית לידנו והרבה ממה שאני זה בזכותם. החיבור שלי למורשת באופן כללי בא משם".

אז סוליקא היא חלק מאותה חזרה אל השורש.

"סוליקא גדלה בי הפוך. זה הקול קורא ששלח אותנו הביתה ובדיעבד, אני מרגיש הרבה יותר מחובר לזהות המזרחית והשורשים שלי הרבה יותר חיים בי כתוצאה מזה. זו גאווה שצמחה בי תוך כדי יצירה ולא הייתה שם קודם, בטח שלא ככה. עכשיו אני יכול לומר לך שזו הייתה זכות לשבת ולהקשיב וללמוד מסבא וסבתא, החיבור הנפשי והרגשי גדל תוך כדי עבודה."


סוליקא, צילום: מעיין קאופמן


איפה נקודת החיבור שלך לתיאטרון אם הייתה בכלל? היית חשוף לתיאטרון? מאור אמר שהוא לא ראה תיאטרון... זה היה חלק מהחיים שלך?

"בדיעבד זה לא היה בפריים. כילדים אולי בדימונה כשלקחו אותנו לראות מחזות זמר של מלונות באילת. בחיי הבוגרים? לא מספיק. אני מרגיש נוח בכתיבת שירים אבל פה אנחנו מספרים סיפור ובודקים תהליכים. זה היה תהליך שעשינו שנה שלמה עם אורי פסטר, המנהל האמנותי של פסטיבל בת ים. היינו נפגשים פעם בשבוע, מראים לו מה שכתבנו והוא ליווה אותנו אקטיבית כי אני ומאור הגענו ממקום שלא ממש יודעים. זה היה ניסוי ותהיה. התחלנו לקרוא דברים ולראות מלא תיאטרון כדי להבין. גם פתחנו מחזות באינטרנט כדי לראות אפילו איך זה נראה ויזואלית. התייעצנו הרבה מאוד עם אורי. היום אני רואה תיאטרון כמה שיותר."

הגרסה בפסטיבל הייתה שונה משמעותית?

"לא משמעותית אבל קריטית. השירים הם אותם שירים בגדול. המחזה הוא אותו מחזה. הדיאלוגים השתפרו פלאים מאז ששחר פנקס הדרמטורגית הצטרפה. חיפשנו מישהי שתעזור בכתיבה, נפגשנו איתה והיא הייתה מאוד רגישה לסיטואציה כמישהי שבאה לתהליך מבחוץ. דייקנו וחידדנו. FINE TUNING. חלק מהליהוק נשאר. ויש כמובן את רפי ניב שעשה עבודת בימוי נהדרת." 


סוליקא, צילום: מעיין קאופמן


 
"זה לא עוד מחזמר, זה איוונט"
 
אני אשאל שאלה פרובוקטיבית ומתבקשת. ישבתי עם חנה אזולאי הספרי בפרזנטציה. מיוזיקל תמיד היה לבן ומיובא, ואתם אומרים: אנחנו שמים את זה במרכז – תתמודדו. זה חדש. כזה עוד לא היה

"היה סלאח שבתי."

שנכתב על ידי אשכנזי. מחזמר מזרחי שנכתב על ידי מזרחים. סיפור שלא עובר כ ביסה

"נכון. מאוד התרגשתי שהיא באה. ראיתי 'סליחות' ו'מימונה' והרבה דברים שהיא עשתה ואני מאוד מעריך אותה. כבר בשנה שעברה בפסטיבל היה דיבור והרבה סקרנות לגבי הדבר הזה. מדברים על להביא מחו"ל כל הזמן מחזות זמר אז עצם זה שיש מחזה מקורי זה כבר לא קורה הרבה... וזה שזה מזרחי ברור לנו שזה איוונט וזה לא עוד מחזמר. העיניים שבוחנות את זה מביטות גם דרך המשקפיים האלה."

מה זה מחזמר מזרחי?

"קודם כל זה סיפור שמתרחש במרוקו לפני 200 שנה אז זה מביא תלבושות מסוימות, שפה יותר תקופתית בשירים ובדיאלוגים שמרפררת לשפה מקראית וגם תפאורה עם ניואנסים מזרחיים. אבל בסופו של דבר הקהל רואה סיפור דרמטי, טרגי אפילו, שמצליח לדלג מעל השבלונה של מזרח ומערב. לא נראה לי שזה משפיע."


סוליקא, צילום: מעיין קאופמן


ויש לזה מקום פה?

"המיוזיקלס שראיתי לפני כן, 'מצחיקונת', 'עלובי החיים', 'איי לייק מייק'. הכל טופ לבל אבל אתה שואל את עצמך איפה זה פוגש אותך. אני מתחבר יותר לדברים מכאן, משלנו."

אתה מעיד על עצמך כמי שלא ראה הרבה תיאטרון ואני רוצה לשאול אם זה ביצה או תרנגולת. כשאתה הולך לתיאטרון אתה מחפש בין היתר לראות את עצמך כדי להתחבר רגשית ואם אין לך ייצוג, איפה זה פוגש אותך?

"קודם כל אני משתדל להשלים פערים. מה שאת אומרת נכון אבל לא מדויק, כי אתה רוצה לראות את עצמך אבל גם את האחר. סתם כדוגמא אני חושב על 'שטיסל', שזה העולם הכי רחוק ממני, שנות אור, אבל זה מאוד מסקרן. אתה רוצה לראות את עצמך אבל גם להביט לעולמות אחרים. אז אני חושב שגם סוליקא זה ככה. ככותרת זה 'מזרחי' אבל בפנים כולנו מתמודדים עם כל מיני דילמות. בדימונה היו לי חברים מזרחים ואשכנזים ולא היה דיבור על זה בכלל. כולנו קונים באותה המכולת."

ואי אפשר להתעלם מהאווירה הכללית בעולם התרבות הישראלי תחת הלחץ של מירי רגב.

"אני מודע לזה. זה קיים בשירה עם ערספואטיקה ועם מאור זגורי בטלוויזיה. יש גם הרבה מוזיקאים שעושים אלבומים של פיוטים ומקורות. אני חושב שזה טוב שמגיעים למקום שבו הייצוג שווה. אני לא גדלתי עם תחושת קיפוח בחיים שלי אבל זה נראה לי דבר טוב כי הפערים התרבותיים קיימים. בתור נער קראתי נתן זך ורביקוביץ ואלתרמן ובחיי הבוגרים נחשפתי לקולות אחרים. צריך שוויון בייצוג. לגבי מירי רגב, יש משהו באג'נדה שלה שאני מתחבר אליו. לגבי הדרך? אני לא בטוח." 


תאיר סיבוני, צילום: רפי דלויה


 
"יש פה קהל אמיתי"
 
איך מרגיש לך החיבור עם תיאטרון באר שבע?

"טבעי. רפי ניב, שהוא מנהל התיאטרון ושמוליק יפרח, המנהל הקודם, שניהם דימונאים ואמא שלי מכירה אותם מבית הספר. החיבור הרגיש נכון. רפי ניווט את כל הדבר הזה בטירוף והוא מצוי בכל הפרטים. בקיצור עשו לנו בית ספר. ושחר טיפלה בזה בכל כך הרבה רגישות להיכנס למשהו שכבר קיים והיה חשוב לשמור על השפה. יש גם הרבה בוגרים של בית הספר גודמן במחזמר."

לי זה הרגיש ברמה מסוימת קצת דיסני. אלף לילה ולילה. אגדה

"קודם כל זה סיפור אגדה. גם הבימוי הוא כזה, של משהו שקרה פעם, רחוק. המחזמר נע בין האגדה לריאליזם, ויש בו משהו מהדיסני, אבל יש גם השראה מעוד מקומות. דברים מהבית שאני מכיר, מהמקרא, משיר השירים. השפה הפיוטית היא מקום שאני שוחה בו."


   


רפי ניב אמר שהכרטיסים נמכרים מראש.

"כן. מטורף. זה טוב אבל מלחיץ שקנו כל כך הרבה לפני שראו. זה מרגיש שקנו על עיוור."

לא ממש. הם ראו את זה בחג המחזמר אני מניחה. זה רץ בחודש שעבר בבאר שבע. זה ירוץ שוב בפברואר. איך היו ההרצות הראשונות?

"היה מטורף. מדהים. מרגש בטירוף. זה פיק של רגש שמעולם לא הרגשתי. הקהל אהב ופרגן. התגובות היו מצוינות כי זה מה שמגיע אלינו מן הסתם. היו הרבה שאמרו, זה סיפור שאני מכיר מסבתא שלי. הרבה התחברו לעניין המזרחי והשורשי של הדבר. היה מעניין לראות כי בפסטיבל הרגשתי שרוב הקהל הם חברים משפחה ופה זה קהל של מנויי תיאטרון באר שבע שפשוט באים לראות תיאטרון. אני מרגיש שזה קהל אמיתי, ניטרלי ואובייקטיבי. אבל רק התחלנו, נראה מה יהיה."


סוליקא, צילום: מעיין קאופמן

"סוליקא" תעלה ב-3 בפברואר 2018 ב-20:30, ב-6-5 בפברואר ב-17:00 ו-20:30 במשכן האמנויות בבאר שבע. להזמנת כרטיסים: 08-6266442 או באתר התיאטרון    

 


למועדי מופעים >

30/01/2018   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע