סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מחול
לוח האירועים 2019 אוקטובר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: מרב יודילוביץ' שיגעון המוזיקה - הכי מנצנצת
 

 
 
בסופו של יום, על אף מוזיקת הדיסקו האולטימטיבית וההפקה האקסטרווגנטית, 'שיגעון המוזיקה' הוא מחזמר שטחי, ובמידה מסוימת אפילו מרגיז."
ההפקה הגרנדיוזית של הקאמרי נראית ונשמעת מיליון דולר, אבל מי באמת צריך את כל זה?


סיכון כלכלי אדיר

נו? אני שואלת את זוגתי לערב כשהמסך יורד. "הייתי רוצה להיות 20 שנה פחות ועל הבמה הזו", היא עונה. סיכום מדויק מזה, נראה שאתקשה למצוא. "שיגעון המוזיקה", הפקה מטורפת ממפעלות תיאטרון הקאמרי שביים בכישרון רב גלעד קמחי, היא ללא ספק המנצנצת מכל מה שקדם לה.

זה נראה מצוין, זה נשמע מצוין, זה עטוף ומשווק מצוין וזה מיותר להכמיר, כיוון שמבלי לצלול למספרים, הפער בין ה-Production Value על כל היבטיו, שראויים בכל רמה שהיא להערכה אדירה, לבין המשקל הסגולי של התוכן הדליל, אינסופי.  

מספיק לרפרף על היקף חילופי התפאורה המובילית והמודולרית, מערכות התאורה בעיצוב מופתי, בר השוואה למופעי רוק מושקעים, אינספור מערכות לבוש מתחלפות, פאות למכביר, מספר שחקנים, זמרים ורקדנים שמונים יחד יותר מ-30 איש שנמצאים מדי ערב על הבמה, עשרה נגנים, יוצרים בכל התחומים הנדרשים, עשרות אנשי הצוותים הטכניים, במילים אחרות, כל מחלקות הייצור של הקאמרי שגויסו לטובת ההפקה. בקיצור: מיליון דולר! נו, טוב, בהערכה גסה, לפחות שני שליש. יד על הלב, מעל לכל המאמץ הכביר הזה, שכולל ארסנל יוצרים מליגת האלופות וסיכון כלכלי אדיר, מרחפות השאלות: למה ולמי?


שיגעון המוזיקה, צילום: כפיר בולוטין



נתחיל בשאלה השנייה. "שיגעון המוזיקה" המחזמר, בניגוד לסרט, פרובלמטי במהותו. זהו לא בדיוק מה שנקרא "מחזמר לכל המשפחה" בשל תכניו המיניים, השפה הבוטה, הערות סקסיסטיות, שוביניסטיות, גזעניות וסצנת אונס אחת –  כל אלה רוככו אמנם, אבל עדיין דורשים הגבלת גיל הצפייה. 

הסרט, שובר קופות מטורף, שבמשך שלושה עשורים נחשב לסרט הריקודים המצליח בהיסטוריה והקפיץ את ג'ון טרבולטה למעמד של סטאר בינלאומי ואת הבי.ג'יז לדבר הכי חם בשטח, נחשב ל"קלאסיקה", מילה שבהקשר זה אולי עושה אי נחת, אבל על קאלט לא נתווכח. המחזמר, עם זאת, זכה לביקורות מעורבות לשון המעטה ובמושגים של הווסט אנד וברודווי רחוקה מאד דרכו לפנתיאון הז'אנר. 

 

שיגעון המוזיקה, צילום: כפיר בולוטין


הדיסקו בפרונט
 
"שיגעון המוזיקה" לקח תופעת שוליים תרבותית והציב אותה בפרונט, במילים אחרות, פינה לדיסקו, גם אם לזמן מוגבל, את מרכז הבמה בעולם כולו. גרסתו הבימתית של הסרט, עם זאת, היא מסיבה "לפנים" שרוחשת וגועשת על הבמה אך הקהל באולם, איכשהו, אינו שותף לה. כלומר, שר ורוקד בכסא את להיטי הבי.ג'יז, אבל מנותק רגשית.

על אף שקהל היעד המיידי של הסרט הם, לכאורה, בני נוער ומתבגרים, עם יציאתו לאקרנים, סיווג הצפייה בו בארה"ב וגם בישראל הוגבל לגילאי 17 ומעלה. שנתיים לאחר, מכן, יצאה גרסה מרוככת שדורגה מחדש. שתי הגרסאות, גרפו כ-200 מיליון דולר מבלי לחשב את ההכנסות מקלטות וידאו ודי. וי.די.

על הבמה, כאמור, הסיפור קצת שונה ולו רק בשל ההבדל במחירי הכרטיסים, 350 שקלים - פי עשרה ממחירו של כרטיס קולנוע - מה שמשאיר צעירים בחוץ. כרטיסי הנחה, שמחירם מחצית מעלות הכרטיס המלא, מיועדים לאזרחים ותיקים (לא בדיוק קהל היעד) ובקאמרי, יש לומר, לא ינדבו את המידע, אך גם ללקוחות בנק דיסקונט באמצעות קוד ניתנת הנחה של 50% מהמחיר המלא. לא מעט. 
 

  


סיפור מהשוליים

 
בחזרה למחזמר. "שיגעון המוזיקה" נולד בעקבות מאמר שפורסם בשנת 1976 על ידי העיתונאי הבריטי ניק קון, מבקר הרוק של המגזין "ניו יורק" דאז. המאמר, שנשא את הכותרת "פולחנים שבטיים חדשים של מוצאי שבת" (tribal rites of the new Saturday night) ועסק בסצנת הדיסקו, טרנד מוזיקלי חדש, שהטריף את נוער השוליים בצד השני של גשר ברוקלין, התברר לימים כפיקטיבי לחלוטין. במרכז המאמר צעיר בשם וינסנט, אותו הכתיר כרקדן הכי טוב בביי רידג', שכונת פועלים בפאתי ברוקלין, שהורכבה בעיקר ממהגרים.

בן למשפחה מפורקת ממוצא איטלקי שחיה מהיד לפה בתקופה של שפל כלכלי קשוח, וינסנט עבד לפרנסת המשפחה בחנות לחומרי בניין, כלוא בתוך מחויבויות ומעגל חיים חונק שלכאורה אין יציאה ממנו. את תסכוליו פרק בערב שבת על רחבת הריקודים של מועדון אודיסיאה, שם הוא נחשב למלך הרחבה, הרגיש שהוא מישהו, ברא לעצמו עולם אלטרנטיבי. המאמר התגלגל לידי המפיק המוזיקלי ומנהלה של הבי.ג'יז רוברט סטיגווד (ניהל גם את "המי" ואת "Cream", הפיק את הגרסאות הבימתיות של "שיער" ו"ישו כוכב עליון" ומאוחר יותר את הסרט "גריז") שרכש את זכויות ההפקה והשאר היסטוריה.

 
שיגעון המוזיקה, צילום: כפיר בולוטין


וינסנט הפך לטוני מאנרו. חנות חומרי הבניין למעין טמבור אמריקני. אביו, שישב בכלא, למובטל ושתיין. השכונה והנסיבות נותרו פחות או יותר כשהיו, כך גם הפסקול של הבי.ג'יז, שבמשך שני עשורים היה לאלבום הסרט הנמכר ביותר וכבש את ראש טבלת ההשמעות של בילבורד במשך חצי שנה. במחזה החלומות של מאנרו מסתכמים בזכייה בפרס הראשון בתחרות הריקודים בדיסקוטק – 1,000 דולר, סכום דמיוני מבחינתו. בשביל זה הוא יצטרך לבחור בין אנט, חברת ילדות מהשכונה שמאוהבת בו עד כלות, לבין סטפני מנגאנה, אאוטסיידרית לבנה עם אמביציות שעובדת בניו יורק וחולמת בגדול.

הסיפור, כאמור שולי. במילים אחרות, האטרקציה המרכזית – נו, חוץ מטרבולטה והבלורית המפוארת - תהיה לנצח המוזיקה. להיט אחרי להיט מחזירים אל גיל ההתבגרות. אז כן, "שיגעון המוזיקה", במובן זה, הוא מסע נוסטלגי בזמן למתרפקים, אבל בסופו של יום זהו מחזמר שאוהבים או שונאים.    
 


שיגעון המוזיקה, צילום: כפיר בולוטין

מוזיקה פנטסטית
 
קשה באמת להבין למה דווקא על המחזמר הזה הימרו בקאמרי. כלומר, לא חסרים אחרים שמציעים גם מחזה ראוי עם אפשרויות דרמטיות לשחקנים בנוסף לפסקול מצוין. המחזה, במילים, עדינות רעוע ודל ומה שנשאר זו מוזיקה פנטסטית, שביצועיה אינם מתחרים עם המקור, הפקה שהיא Tour De Force של תצרף יצירתי מרשים עם מעט מדי שחקנים-זמרים-רקדנים שמצליחים איכשהו לשמור על רמה נאותה. רוב הזמן אתה נדרש לשקר לעצמך, לעגל פינות, לעשות כאילו לא שמעת או ראית את הזיוף. זה לא פשוט.

גל פופולר, בתפקיד ראשי ראשון ברפרטוארי, הוא שיבוט מוזר – מתפלצט ומאנפף - של טרבולטה. הוא עושה הכל נכון, לכאורה – רקדן מצוין, יפיוף אבל נטול סקס אפיל או כריזמה בימתית אמיתית, יכולותיו הדרמטיות מינוריות – או לפחות בהפקה הזו אינן באות לידי ביטוי - וכישוריו הווקאליים עוד פחות. בניגוד לטרבולטה, כאמור, קשה לומר שהוא משפריץ טסטוסטרון, גם לא על רחבת הריקודים, וזו פאלטה רצינית.

דנה פרידר, בתפקיד סטפני, היא ליהוק אטרקטיבי אולי מבחינה שיווקית, אבל על הבמה היא יפה וחיוורת. משחק הוא לא הפורטה שלה, הריקוד בינוני (עם כל הכבוד ל"נולד לרקוד" והפסטיגל) והשירה בערך. למעשה, אם צריך לדבר על תיאטרון מוזיקלי, שלושה בלבד מצליחים לגעת ובאותה מידה לשיר: שני שאולי בתפקיד אנט (שבהחלט הגיע הזמן שתקבל תפקיד שהוא מעבר ל-Chorus), אלון סנדלר, בתפקיד בובי סי. הצעיר הרגיש שבחבורה, ונוי הלפרין בתפקיד קריקטוריסטי משהו כחברתו של בובי שנכנסת להריון לא רצוי.

בכל הנוגע לביצועים מוזיקליים, קרולינה בתפקיד זמרת בדיסקוטק, שהוא לא בדיוק תפקיד ואינו כלול בסרט, גורמת לכל השאר להחוויר אבל זו לא חכמה - היא הדבר האמיתי. גם גילן שחף, בתפקיד די.ג'יי מונטי, עוד לא באמת תפקיד, עושה כבוד למקור. 
 


שיגעון המוזיקה, צילום: כפיר בולוטין



הכוריאוגרפיה הטובה בארץ
 
בעוד שהמחזה, המשחק והשירה גורמים לא אחת להתכווצויות לא רצוניות בכסא, השירים והריקוד מצילים את העסק. כמובן לצד עיצוב עלית שמבלבל את שיקול הדעת והמחשבה הביקורתית ועבודת תרגום לא פשוטה שלקח על עצמו אלי ביז'אווי, שעוד רגע נרחיב על שניהם.
אבל קודם לכן - הכוריאוגרפיה. זוהי בלי צל של ספק העבודה הטובה ביותר שרקח מעצב התנועה והכוריאוגרף, עוז מורג. אסתכן ואכתוב - אולי הטובה ביותר שנראתה עד כה על במה בישראל. זה לא מעט. מורג, (יש להניח שגם לבמאי, גלעד קמחי, שהחל את דרכו ככוריאוגרף בעצמו, הייתה יד בדבר), הצליח להפוך את התנועה לחלק אורגני לחלוטין מהמתרחש, לייצר באמצעותה את העולם שבו מתרחש הסיפור – את הרחוב, את קצב החיים, את הזרימה והזרמים התת קרקעיים. יותר מזה, הוא הצליח, בין אם בליהוק שורת המקהלה ובין אם בהכוונת כל מי שעומד על הבמה, להפוך את הקבוצה להומוגנית ואחידה פחות או יותר. זה לא קרה קודם. במידה רבה כמו במעשה התרגום של ביז'אווי, מורג לקח אלמנטים מתוך התקופה ותרגם אותם לזמן הווה. זה עובד נפלא.

את הפיאסקו של ריקוד הניצחון של פרידר ופופולר (ולא כיוון שבמחזה כתוב שהם לא בדיוק בשיאם בתחרות), מרכך דואט לטיני שבאמת שורף את הרחבה בביצוע רותם יהודה ולירון כהן, שני רקדנים ובעיקר פרטנרים מצוינים בכוריאוגרפיה שמתאימה לכישוריהם.

ועכשיו לתרגום – מטלה לא פשוטה לקח על עצמו אלי ביז'אווי והתוצאה מרשימה מאד. ביז'אווי הצליח בו זמנית לשמור על נאמנות מקצבית ומצלולית למקור ולחבר את הטקסט שמדבר את שנות ה-70 בארה"ב, לדיאלוגים ולפזמונים שנשמעים טבעי לאוזן הישראלית וקולחים מהפה בעברית. לא סתם Stayin Alive הפך אצלו לכאן ועכשיו. זה בדיוק זה. יש לא מעט הברקות בתרגום ויש לומר לזכות הבמאי, גלעד קמחי והמעבד המוזיקלי, אמיר לקנר, שההחלטה להשאיר לא מעט שירים בשפת המקור ולוותר על תרגום שיחוויר מול המקור, אולי לא מקובלת אבל בהחלט נכונה. יש לו את הזיץ והתרגום שלו מצליח לדלג מעל לשנים ודלילות החומר. 
 

שיגעון המוזיקה, צילום: כפיר בולוטין


גלעד קמחי מנצח

התפאורה שעיצב ערן עצמון עולה ויורדת, נכנסת ויוצאת, מתקדמת ונוסעת רוורס – מסנוורת. כך גם מסגרת הבמה (הראשון שהשתמש בה במחזות זמר בישראל היה המעצב, רוני תורן), שמאפשרת לשחק עם תאורה ווידאו ארט, מאזכרת את החוויה הדו-ממדית של צפייה בסרט. מרשים מאד גשר וראזאנו, קונסטרוקציות הענק של המועדון ונו, איך לא – וילון פרנזים מטאלי ענקי שמכסה את הקיר האחורי של הבמה וצובע אותה בדיסקו. עיצוב התלבושות של אולה שבצוב שובה עין ומסחרר בהיקפו. מספר מערכות הלבוש בהפקה הזו אדיר וכולו מסמן תקופה בזמן, עבר לא רחוק, צבעוני ומושך.

עיצוב התאורה של אבי-יונה בואנו (במבי) שאיך שלא תהפכו את זה לא מפסיק להפתיע ולהמציא את עצמו מחדש, הוא שואו בפני עצמו. קשה לעקוב אחרי מספר הקיואים המשתנים ושכבות הצבע שהוא מפזר. לתאורה יש קצב משלה, שמשתלב בעולם הבימתי ונותן לו עומק.


שיגעון המוזיקה, צילום: כפיר בולוטין


אבל זה גלעד קמחי, במאי ההפקה, שמנווט את המערך המלחמתי הזה והוא עושה את זה ביד מיומנת. זו הפקת ענק שקל מאד לאבד עליה שליטה. אינספור פרטים, עשרות משתתפים על הבמה, חילופים מהירים – מלחמה. מעבר לכך, בעוד שגרסה קולנועית מאפשרת מעברי לוקיישנים וקפיצות בזמן, המעברים על הבמה דורשים פתרונות יצירתיים. זה עובד. קמחי מנצח על הפקה גרנדיוזית על גבול הרהבתנית במקצועיות ראויה להערכה.  

העיבודים המוזיקליים של אמיר לקנר שהפך בשנים האחרונות, בזכות רבה, לאחד המחוזרים בתחום וככלל הניהול המוזיקלי של ההפקה, מופתיים. בתכניה לקנר מדבר על לידת הדיסקו כשילוב בין פאנק למוזיקת נשמה. הבחירה בקרולינה כמבצעת מובילה וקו מוזיקלי של עיבודים, שמפלרטטים כל הזמן עם הפאנק והנשמה, איפה שהוא בין לבן לשחור, בין נשי לגברי, לא מפסיקה להפתיע בדיוק שלה. כל צוות המוזיקאים שעל הבמה שהוביל נדב רובינשטיין, עושה עבודה מצוינת. נראה שהם נהנים עד כלות, שם למעלה על הקונסטרוקציה הגבוהה, וזה מהדהד אל הבמה וממנה. 
 



שיגעון המוזיקה, צילום: כפיר בולוטין


איפה הלבה?

ובכל זאת אם לחזור לשאלה הראשונה - למה. צריך לומר, בישראל עיבודים בימתיים לשוברי קופות קולנועיים מעולם לא הצליחו. מדובר בשתי סוגות שונות לחלוטין והניסיון, מלכתחילה, מועד לכישלון. בכל הנוגע ל"שיגעון המוזיקה" גרסת הבמה - הדרמה על הנייר אבל חסר המתח הדרמטי.

המחזה מתרחש בחצר האחורית של ניו יורק אבל במתכונת לייט, חסרה הלבה שזורמת בשכונות ועומדת להתפרץ בכל רגע. הצפת סוגיות חברתיות כמו גזענות, אבטלה ומעגל העוני, מעמדות, שוביניזם ואלימות בתוך המשפחה, שחרור האשה וכולי נעשית באופן מעליב. הטיפול בהן ברמת הרפרוף, מעשה "רוצה אך מפחד", שטחי ובמידה מסוימת מרגיז.

בסופו של יום, על אף מוזיקת הדיסקו האולטימטיבית וההפקה האקסטרווגנטית, "שיגעון המוזיקה" הוא מחזמר חסר חשיבות. הוא אינו מזיק אבל סתמי. כן, עדיף להיות צעיר, בריא ומהצד הנכון של הגשר (תגלית!), אך בסופו של דבר, כשבמבי מכבה את האורות וכדור הדיסקו הכסוף עוצר, אתה יוצא מהאולם בדיוק כמו שנכנסת אליו. אולי הדבר המשמעותי היחיד שיש לומר לזכותו, בשורה התחתונה: בחורים רוקדים, זה מגניב!

רכישת כרטיסים


למועדי מופעים >

15/01/2019   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע