 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ש |
|
| | |
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | | | | | | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
הצגות שונות |
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
כתיבה ומשחק: תמי ספיבק
בימוי: אלכס כגן |
| משתתפים: נילי קריס - פסנתר |
|
|
|
|
נולדתי בתל-אביב ברחוב פרישמן ליד הים.. איפ`שהו בין מנדלי למאפו, בשלהי מלחמת העולם השנייה. "?ִלְהֵי" זאת מילת מפתח.. שלהי מלחמה.. אף פעם לא היה שלהי. תמיד היה או לפני או אחרי... מלחמה. שלהי.. איזו אשליה" , כך זה מתחיל....
הזדמנות להיזכר בדמויות של תל-אביב – לא זו הקטנה – אלא תל-אביב של שלהי שנות הארבעים ושנות החמישים, של אהבה, חיזורים וקנאה עם גינונים אירופאים על שפת הים, כאלו שטרם חדר אליהם הלבנט, של פליטים המחפשים את מקומם ושל ילדים המשחקים במרפסת ועל העצים, ללא מחשבים או אפילו צעצועים. כלומר צעצועים שקונים בחנות, כי הם יצרו לעצמם צעצועים מכל הבא ליד, מסמרטוטים, מגרוטאות....
כל זאת במופע של תמי ספיבק, ספק קברט, ספק מונולוג אסוציאטיבי, סיפור ילדותה המסופר בעברית פיוטית אך מדוברת, שזורה בשברי אידיש, פולנית ורוסית. כאלו שגם צברים יכולים להבין. על המניקוריסטית ז`ניה ומחזריה הערבים, על אשת הצבע הגמלונית שמתקיפה בפומבי את אהובתו המלאה (כן אהבו אז מלאות....) ועוד גלריה של דמויות והתרשמויות, כמו ציורים אימפרסיוניסטים המעוטרים גם בליווי מוסיקלי מאת המוזיקאי והבמאי אלכס כגן על הפסנתר: נילי קריס.
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|