פאבל קוהוט השתמש בדרך כתיבה, בה מפוצל מימד הזמן וסיפור העלילה אינו זורם באפיק המקובל: עבר, הווה ועתיד משמשים בעירבוביה. דרך כתיבה זו המקובלת על מחזאים רבים בימינו, מקורה דרך כלל בפיצולה הסכיזופרני כמעט של תודעת האדם המודרני. אולם במחזה זה משמש ניתוק זרם הזמן התקין, באמצעות החוקרת, כשיטה לחשוף בה את מניעיהם של הדמויות.
"הרי את משוחחת עם מחשבותי", אומר פטר ברגע מסוים לחוקרת וזו עונה לו: "יותר מאשר לכל הבריות בעולם נוהגים אנו לשקר לעצמנו".
מיהי אותוה חוקרת? האם היא קיימת במערכת המשפט, או האם היא קול המצפון והעולם הפנימי בלבד?
"אבל אני אוהבת אותו" אומרת לידה בסיומו של המחזה. אמירה פשוטה זו מאפילה על כל שאר המניעים האנושיים המעצבים את העלילה ומהווה בסיס לכל ההתרחשות.