סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: צבי גורן קליפה אדומה – בין רעיון לאמנות
 

 
 
המופעים הישראלים של הפסטיבל של תיאטרון קליפה מעוררים שאלה על מהות חופש היצירה


אחריות ואנרכיה
 
מכלול האירועים הישראלים והבינלאומיים שתיאטרון קליפה של עידית הרמן ודמיטרי טולפנוב הצליח לגייס מרשים ומעורר כבוד, גם אם לא צפיתי במופעי האורחים ומפאת לוח האירועים האחרים שאני מחויב לראות. מעבר לצער או אי הנוחות מכך שמוסדות תרבות אצלנו מתקשים לתאם ביניהם את מועדי האירועים המיוחדים, אפשר בהחלט להצדיע ליוזמות ולנכונות להסתכן. ולעתים גם לתוצאה האמנותית.
 
בשנה השלישית של פסטיבל "קליפה אדומה", מעבר לבחינת כל מופע וכל יצירה בפני עצמם, עולה השאלה הגדולה, שמטרידה לא מעט גם את המארגנים. זו השאלה אם כל רעיון אמנם ראוי לקבל הזדמנות לבצעו, ואם הרעיון ראוי האם כך גם המציעים, שלעתים הם עדיין לא מנוסים ובשלים כדי להעמיק את רעיונותיהם ולהפיק מהם אמירה אמנותית.
 
כפי שראשי "קליפה" עצמם יודעים הדרך בין הרעיון לאמנות ארוכה מאוד. אבל בהתייחסם ליוצרים הישראלים הם מגלים סובלנות – מבורכת כשלעצמה – ומעניקים לנבחרים חופש יצירה ללא התערבות שלהם. מבלי לקבוע היכן צדקו והיכן שגו הפעם או בעבר, מדובר בחופש מדומה בלבד, שאיננו מבטיח שהקהל יקבל מהיוצרים מנה נאה של יצירה ואמנות בצידה.
 
ומדוע אני מגדיר את החופש הזה כ"מדומה"? משום שבאין ניהול אמנותי הנכנס לעבי הקורה אין ליוצרים מראה מקום המצביע על החלק התובע מהם "אחריות" – כלפי יצירתם וכלפי קהלם – ואין קו גבול האומר שמכאן ואילך החופש האמנותי איננו אלא אנרכיה. כלומר, הרעיון הולך לאיבוד ועמו גם הסיכוי שיהפוך לאמנות.
 
ההרהורים האלה עלו בי במהלך שתי התכניות שבהן הובאו לקטים של יצירות "ישראליות" בעיקר, ועוד יותר כאשר צפיתי ביצירתה המרתקת של מיכל הרמן Glory Monster שעליה כתבתי כאן אתמול. אפשר לומר שהרמן האירה את הנושא כולו באמצעות יצירה שבמהותה נוגעת במצבים של אחריות ואנרכיה.

נעשה-ונשמע-ענקית-02.jpg 
"וריאציה 7 # לכלי מטבח, כלי נגינה ומחשב", מקור:www.clipa.co.il

אמנות הבישול ואמנות הבמה
 
יצירה אחרת שהאירה את הנושא, ואף את שאלת השאלות אם כל רעיון הוא גם בסיס לאמנות, היא "וריאציה 7 # לכלי מטבח, כלי נגינה ומחשב" של רועי אברהם שפתחה את התכנית שכותרתה "נעשה ונשמע". אין זו פעם ראשונה שיוצרים משתמשים במטבח כדי לבטא משהו העוסק ביצירתיות. רונית זיו עשתה זאת בצורה מקורית ביצירה מוקדמת שלה, ובפסטיבל עכו האחרון זכינו לסדנת בישול משעשעת. וגם היצירה שחתמה את הערב הראשון,  "העצב של השכן עמוק יותר" של עמנואלה עמיחי, שלצערי נבצר ממני לראותה, הבטיחה "פנטזיה הומוריסטית אפלה על חמש נשים ומטבח".
 
ביצירתו של רועי אברהם הרעיון הולך קדימה, והמיצג משתמש במוזיקה – שבחלקה היא חופשית ומאולתרת על ידי הנגנים שהם גם טבחים, הפועלים בשני ה”מקצועות” האלה תחת עינם הפקוחה של הצופים המסוקרנים בעיקר ביחס למנה המתבשלת נכחם והגביעים הריקים על המגש מבטיחים טעימה הגונה שלה. 
 
התבשיל – מנת קינוח עמוסת הפירות וקרם מפתה – הוא הדוגמה הקלאסית לשאלת מימושו "האמנותי" של הרעיון. כל מי שאי פעם נתן או קיבל מתכון יודע שאיכשהו היה חסר בו משהו. אם זה היה מרכיב שנעלם אולי עוד היה אפשר לפצות על היעדרו. אבל אם זו הייתה היצירתיות – או מוגבלותה – ספק אם המנה הייתה יוצאת אל השולחן כמעשה אמנות מלהיב. בהופעה שנכחתי בה הקהל הציל את המנה המובטחת כשהבחנו ברגע האחרון שרועי אברהם שכח למזוג לגביעים את אחד המרכיבים שכל כך שקד על הכנתו.
 
אבל האם בתום 30 דקות היה אפשר להגדיר את המיצג כולו (להבדיל מהמנה הנפלאה) כיצירה אמנותית? האם הצירוף של  כלי נגינה שנועדו ליצירת אפקטים – הומוריסטיים בדרך כלל – הופך את אמנות הבישול לאמנות הבמה? נהניתי מהמיצג כרעיון, ואפילו מהביצוע, אבל אני יודע שלא חוויתי אמנות.
 
מחרוזת טרופת חושים
 
שתי יצירות בערב "נעשה ונשמע" שגם הצליחו לתת מימוש אמנותי לרעיון, הן "אלמילה" של יונתן קונדה ובביצועו עוצר הנשימה שהפך מילים ושורות של שירים נשכחים או בלתי נשכחים למחרוזת מקסימה טרופת חושים. המשיך את המהלך הזה צבי פטרקובסקי ביצירתו "האקדמיה למוזיקה" שבו הוא מזמין את הקהל ליום פתוח בבית הספר שלו המלמד "מימיקה למוזיקה". גם כאן הטקסט המשעשע – בליווי מבטא מלאכותי מודגש – יצר חוויה מבדרת שידעה להיראות, לכל הפחות, כמעשה אמנות.

נעשה-ונשמע-ענקית-01.jpg 
"מימיקה למוזיקה", מקור:www.clipa.co.il 
 
בערב האחר, "לראות ולהאמין", שנועד להיות על תיאטרון חזותי ומפגש יצרי בין אדם וטבע, נעשו שני ניסיונות רציניים ומהותיים לממש רעיון פשוט ולפתח את המרקם האמנותי הפיזי המייחד אותו. ב"רהיט" המינימליסטי של רוני הלר ובביצועה המרשים היא בוחנת מצב של התמוטטות ולידה מחדש. באמצעות רהיט עתיק שהיא מכניסה לבמה כשהוא ניצב על ראשה, היא מביאה את הייאוש, ואילו התקווה מגיעה בסופה של היצירה כאשר הרהיט הזה, שולחן עדין ששימש כלל הנראה לאכלוס מכונת תפירה, מתפקד כרחם שהלר נכנסת לתוכו ונולדת מתוכו. וזה מרגש.

לראות-ולהאמין-ענקית.jpg 
" רהיט", מקור:www.clipa.co.il 

מסקרן במיוחד היה "הפותחן" – סיפור ללא מילים על "הישרדות של אישה דו ממדית בעולם תלת משמעי". עזבו את ההגדרה, זה רק הרעיון. אבל יצירתם של ענבל יומטוביאן, איתי וויזר ומיטל רז, הבנויה כסיפור מתח, עם מוזיקה של נדב הולנדר ותפאורה של עודד רימון וגילי לביא, הייתה מעשה אמנות מושלם בכל מהלכיו, מרכיביו וביצועו המדויק מאוד. כאן כבר לא היה מקום לתהות על אחריות היוצרים למעשיהם אלא על איכותם. וזו הייתה מופתית.
 
בסך הכל, חמש היצירות האלה, וכן ארבע אחרות שראיתי, העלו בי כאמור את התהייה על הקשר בין רעיון לאמנות. התשובה איננה חד משמעית, אבל בלי הניסיון לממש רעיונות ביצירות לא תהיה אמנות. 



21/07/2010   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. העצב של השכן הייתה היצירה הטובה ביותר
אמילי רוזן , תל אביב (25/07/2010)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע