סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אפריל 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
282930
ביקורת
 
מאת: צבי גורן פסטיבל עכו 2011 – העזה משתלמת
 

 
 
ביומו הראשון של צבי גורן בפסטיבל התבלטו שתי הצגות: "מיין קאמפף" ו-"כתמים"


"מיין קאמפף" – המשל הוא הנמשל
 
רבות ניתן לכתוב על "מיין קאמפף", מחזהו המיוחד של ג'ורג' טאבורי (2007-1914), מגדולי המחזאים היהודים ששרד את השואה ועסק בה בכתיבתו. במפתיע, או שלא, המחזה לא הוצג על במה ישראלית, לא של תאטרון רפרטוארי, לא בפרינג', ואף לא בבתי הספר למשחק או המחלקות המקבילות באוניברסיטאות.
 
לכאורה אין שאלה על נסיבות ההימנעות מהעלאתו, באשר אחת הדמויות המרכזיות בו היא זו של אדולף היטלר הצעיר, שטובורי מעצב את דמותו הבימתית ביד אמן כשהוא מתרכז בתקופה הקריטית של ראשית דחייתו כאמן והמעבר לאנטישמיות וגזענות "טבעיים" לכאורה, ומהם אל סממניהן ה"פוליטיים" הראשונים של ראשית הנאציזם.
 
אלא שה"מיין קאמפף" של היטלר איננו הספר הנכתב במחזה אלא ספר אחר לחלוטין של יהודי וינאי, שלמה הרצל, שאפשר להגדירו כנער חלומות ואמונות, נאיבי ומפוקח, אוהב אדם ודעתן. הרצל זה, שאין בינו לבין הרצל של הציונות דבר מלבד שמם, מנהל דיאלוגים נרחבים במרתף של דחויים ונדכאים, הומלסים במושגינו.
 
בן שיחו העיקרי הוא אחד לובקוביץ המתייחס אל עצמו כאלוהים, וכך תובע שיתייחסו אליו.  אדולף היטלר מצטרף אליהם וזוכה לטיפוחו של הרצל רק אחר שזה מחליט כי שמו של הספר שהוא מתחיל לכתוב יהיה מיין קאמפף. בהמשך תבקר אותם גברת מוות, שבאה לקחת את היטלר כשליח אישי שלה. כשהם יתאחדו יתחיל מצעד המוות הגדול של אירופה.
 
באמצעות אלה, ובסיוע שלוש דמויות משנה, מצליח טבורי לעצב את הצד המהותי והמעמיק של הפארסה הגדולה שכתב, שהאמת והטרגדיה המפרפרים בתוכה הופכים אותה לאחד המחזות המורכבים והמרתקים שנכתבו בנושא השואה, גם אם לא עליה. להצדקת הקומדיה שהוא מציג ניתן לצטט את דבריו של לובקוביץ-אלוהים בסוף המחזה כי רק מי שכואב יכול לצחוק.
 
גיל אלון הביא לעכו הצגה מרתקת לא פחות מהמחזה עצמו, ואם כי הוא מוצג בגרסה מקוצרת, כשהוא נהנה מתרגומו הנפלא של שמעון לוי וממרתף ההומלסים העשיר בפרטים שעיצבה עבורו עופרה מאזאווה, הוא בנה חוויה ייחודית הנמשכת שעתיים, ובדרכה שלה מצטרפת אל הצגותיו של דודי מעיין "זכרונות לבית דוד" ו"ארבייט מאכט פריי". 
 
מיין-קאמפף-יוהן-שגב.jpg
"מיין קאמפף" (צילום: יוהן שגב)

אלון הצליח לחדור פנימה אל המחזה בסיועם המופתי של השחקנים שגייס למשימה הלא קלה של העלאת המחזה. באופן טבעי העיניים מופנות לעברו של רועי אסף המגלם את היטלר הצעיר. אסף עיצב בווירטואוזיות את הסממנים החיצוניים, כולל צרידות הקול, אך בעיקר היטיב להחיות את תהליך ההתנשאות הכוחנית של היטלר מתוך השפל וההשפלה.
 
אבל התפקיד המורכב ביותר, הבעייתי יותר מבחינת תכניו, וזה שנושא את המחזה על כתפיו הוא זה של שלמה הרצל. בתפקיד הזה זוכה התיאטרון הישראלי לקבל שחקן צעיר, שלומי ברטונוב, דור רביעי לשושלת הבמה הגדולה. זה תפקידו הראשון לאחר סיום לימודיו בסטודיו של ניסן נתיב, וברטונוב מעצב אותו על מכלול גווניו. כאיש הרוח ההומאנית הגדולה, אך גם כנאיבי שהאמין ב"ואהבת לרעך כמוך".
 
בן זוגו לדיאלוג הפארסי הכואב-צוחק הוא לופו ברקוביץ הנפלא בתפקיד לובקוביץ-אלוהים, ובשיא משחקו הוא נוגע ללב בראייתו המפוכחת מאשליות כנביא החוזה את העתיד לבוא.  עופר פאר מרתק ומרגש כהומלס האילם, דפנה תדמור לוי מקסימה בתמימותה העירומה כגרטכן המשתעשעת באישיותו המאוהבת של הרצל, טרייסי אברמוביץ מצמיתה ומקפיאה כגברת מוות, ואלעד רוט הוא היינריך המתעורר מתרדמה ארוכה ומוצא עצמו כמעריצו-שותפו  של היטלר בשלב שבו מתחילה צעדת המוות בהנהגתם.
 
אני מאמין ומקווה שתימצא הדרך להמשך הרצתה של ההצגה המרתקת הזאת של גיל אלון ושחקניו שהועלתה בפסטיבל בהפקת "תאטרון גלבוע".
 
"כתמים" – האישי והסמלי
 
הצגה המתוארת כדרמה פוסט-טראומטית איננה הזמנה לבילוי ערב. לא במקומותינו, מוכי הטראומות הנמשכות של לוחמים שחזרו מתוך האש אל החיים כשהם נישאים על קביים, בכיסאות גלגלים, ונפשם כגופם נאבקים בהלם-קרב. ורק לעתים נדירות, אם בכלל, היוצר של הצגה כזאת יהיה מי נפצע קשה, עבר תהליך שיקום קשה לא פחות, למד ללכת, ניתק את גופו מכבלים רפואיים, וחזר לחיים ולנורמליות.
 
אבל נדב פרידמן עושה זאת, והמשפט האחרון בפסקה הקודמת הוא שלו, והוא גם זה שאיפשר לו לכתוב את המחזה המרתק שלו, באותה רוח של "רק מי שכואב יודע לצחוק" כדברי לובקוביץ-אלוהים ה"מיין קאמפף". ופרידמן יודע לצחוק.
 
זה מתחיל בחיוך הדק שלו כשהוא יושב בקצה המיטה הגדולה שתהפוך להיות הבמה של התהליך המורכב והכואב מהרגע שהודיע לאביו על פציעתו, ועד לרגע שבו הוסר המחסום האחרון לנורמליות הגברית שלו.
 
המיוחד לא פחות מהמחזה הוא ביצועו בבימויים של פרידמן והגר בן זקן ועמם עומר שמר, מעצב התנועה המיוחדת, שהפכו את האירועים, גדולים וקטנים, לסדרת תמונות מסוגננות להפליא, שבה אורטל אבנעים, אריאל כהן, מור ענטר ונדב צדקה נעים מארגנים את המצעים המתחלפים של המיטה, ובעיקר מגלמים את גלריית הדמויות המענות-מלטפות-אוהבות שבאמצעותן התממש השיקום המושלם.
 
אך אולי זאת בעצם דמותו המיוחדת של נדב פרידמן ששיקמה את עצמה כפי שהוא מעיד על כך בהצגה שבה הוא מגלם את עצמו, ובדרך שהוא עושה זאת. את החומר שהוא כתב היה אפשר לעצב כסטנד-אפ לכל דבר, אבל פרידמן, בחר לעשות זאת כמספר אגדות בקולו הרך והנעים ובמבע פניו המתרונן. וזה מרגש.
 
עם התפאורה המקורית של שאול אפרת, התלבושות של רז לשם והמוזיקה המקורית של אורי מלר - “כתמים" היא אחת ההצגות המקוריות שפסטיבל עכו לדורותיו רשאי להתגאות בהן.
 
"לב" – מתוך התרדמה
 
ג'ייסון דנינו הולט הוא כיום היוצר העצמאי הפעיל ביותר ואין כמעט תחום שאינו נכנס לתוכו בהתלהבות של יוצר שמגלה מה אפשר לעשות עם שפע הרעיונות שלו. הוא שחקן מצוין, הוא במאי מתוחכם (ומתחכם) ויזם בלתי נלאה של רעיונות בימתיים הנובעים מתוך חרות אנרכיסטית לכאורה. 

 
לב-יוהן-שגב.jpg
"לב" (צילום: יוהן שגב)

כבוגר של הסטודיו של ניסן נתיב וכאיש תקשורת מצליח הוא יודע מה "עובד" על הקהל, אך בוחר לעשות זאת כאמן המתחבט בין האפשרויות הטובות ביותר. ההצגה שהוא מעלה בפסטיבל עכו השנה היא דוגמה מדויקת לכך.
 
המחזה מתאר את תודעתו הנסערת של גבר – בגילומו הנרגש והמצוין של אייל שכטר - שבאמצע החיים (או קצת לפני) מוצא עצמו נכנס לניתוח לב פתוח, מורדם, ושוקע למה שדנינו הולט מגדיר כ"מלון "לב"”.
 
זהו מלון בוטיק של ארבעה חדרים, בעיצוב מעניין של גאיה שליטא כץ, שצבעו העיקרי אדום בניגוד לזה של חדר הניתוח. במלון הזה, שמנהל אותו רופא מתפרע (אלון אופנהיים הווירטואוז לדבר שעשוע) הוא פוגש את אהבת נעוריו המתה (ליאל דניר המטה-ואמפית המושלמת) ואת אשתו המוטרפת (בהט קלצ'י האנרגטית שאין במשחקה מעצורים מיותרים), וגם את בנו שלא נולד (דנינו הולט ככרוב-מלאכים שופע תום וכאב) – ארבעתם בתלבושות עתירות דמיון של שירה וויז, ובתנועה הבלתי נלאית של מרינה בלטוב.
 
המחזה עדיין דורש השלמה והעמקה מעבר למוחצן המרשים אך בעיקרו הוא מהנה ומעורר מחשבה על מה שכדאי להגות בו כשאנחנו ערים ולפני שנשקע בתרדמת שאולי לא נצא ממנה, אפילו לא בעזרת המוזיקה המקורית של גל לב ושיר מקורי של דקלה.
 
"צפירמיהו" – כל הקדוש לפח
 
"צפירמיהו", קומדיה שחורה וגרוטסקית, מאת נטלי כהן וקסברג ובבימויו של איסי ממנוב, בהפקה של תאטרון הנגב, היא ההצגה שככל הנראה סיכוייה רבים להפוך להצגת פולחן. זו סאטירה גסה ובוטה בכוונה תחילה שבועטת, לועגת ושוברת כל דבר שמישהו החליט שהוא קדוש לנו.

ההצגה מספרת על זוג שנקלע לוויכוח סוער דקות ספורות לפני הצפירה של יום הזיכרון לחללי צהל ומערכות ישראל. הוא דורש לכבד את הצפירה ויהי מה, ומנסה למנוע את לידת בנו בדיוק באותם רגעים.

מה שהתחיל כך, ממשיך בדהרה אל אוסף דוקרני של בטישת כל מה שמונע את העמידה הזקופה – כשלוח המטרה כולל יהדות, פוליטיקה, אמנות, אימהות ואבהות, ובעיקר מוסריות-צדקנית-גזענית בנושא זהות הלאומית ופטריוטיות. יש עירום מלא ומביך, שבסופו של דבר הוא הרע במיעוטו לעומת העירום הרעיוני והטקסטואלי של המחזה.
 
ממנוב, עם שחקניו הנהנים בעליל מהמשימה – ג'וש שגיא, מיטל ילינק ומיכל גיל – יוצאים למסע חסר גבולות גם בתכנים וגם בביצוע צעקני במופגן  – ולפחות אותי הביכו מאוד. המבוכה הזאת אולי יכולה להיחשב בעיניהם כסימן ברור להצלחתם. 



17/10/2011   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (3 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
3. אחת ההצגות החשובות
גרגר , (21/10/2011)
2. בצפירמיהו אין שום עומק בהצגת הסכסוך.
אהוד , (21/10/2011)
1. צפירמיהו, הצגה אופוזיציונית נהדרת!
עמית מ , רמת גן (18/10/2011)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע